פרק שלישי

פרק ג'- הקליטה בארץ: קשיים והצלחות

בהגיעם לישראל, לאחר כל תלאות העלייה, נתקלו יהודי מרוקו בקשיים רבים. חלק מהעולים החדשים, בעיקר אלו שהגיעו לארץ כחלק מעלייה א', שוכנו תחילה במעברות ותנאי המחיה בהן היו קשים.

בשנים הראשונות לקום המדינה, חלק רב מהעולים ממרוקו ייושבו במושבים חקלאים. למרות שחלק קטן מהעולים הגיעו עם רקע חקלאי וניסיון בענף החקלאות, חלקם הצליחו להשתלב בחיים החקלאיים בארץ ופיתחו מושבים מצליחים‏. הרוב הגדול של יהודי מרוקו היו עם רקע של חיים עירוניים וחוו קשיים מהמעבר לאורח חיים חקלאי. עקב כך, בשנים הראשונות לעלייה של יהודי מרוקו הייתה נפוצה הגירה פנימית בישראל מהישובים החקלאיים לערים הגדולות.

עלייה לארץ ישראל

יחד עם זאת, הקושי העיקרי שנתקלו בו העולים המזרחיים בכלל, והעולים ממרוקו בפרט, היה גישת "כור ההיתוך", שבאה לידי ביטוי ביחס עוין ומזלזל מצד הקולטים.

בשנים אלו פעלה ממשלת ישראל לעיצוב החברה במדינה לפי מדיניות כור ההיתוך. לפי מדיניות זו, ביקשה המדינה לשלב את העולים, שהגיעו מארצות שונות ומתרבויות שונות, בתרבות אחידה אחת, וכך ליצור זהות ישראלית משותפת. מדיניות כור ההיתוך התעלמה במכוון ממגוון התרבויות שהביאו אתם העולים מארצות שונות. תרבויות אלו נחשבו לתרבויות גלותיות, עדתיות ומיושנות. התרבות הישראלית שביקשה המדינה לפתח ולהטמיע בקרב העולים, התבססה בעיקר על התרבות שהתפתחה ביישוב בארץ ישראל, ועל התרבות האירופית שהביאו אתם העולים בעליות הראשונות.

על אף הרצון של ממשלת ישראל ליצור תרבות אחידה, מפגש העדות יצר התנגשות תרבותית קשה, חוסר הבנה ולעיתים אף עוינות גלויה ובוז. מצד אחד האשכנזים, אלה שבנו את הארץ לפי הבנתם ואורח חייהם שלטו באופן טבעי בעמדות ההנהגה ונהנו מרמת חיים סבירה. מצד שני המזרחיים, שנמצאו בתחתית הסולם החברתי והסיכוי שלהם לחדור למוסדות השלטון המשק והעיתונות המשפיעים היה כמעט בלתי אפשרי.                                             ברוח גישה זו לקליטת העלייה, שהייתה מקובלת בשנות ה-50, הופעל על העולים לחץ לוותר על סמלים, ערכים מסורתיים ומנהגים שהביאו עמם מתוך כוונה לעודדם לאמץ את הערכים והסמלים של החברה הישראלית ולהיטמע בה. יישומו של עקרון "כור היתוך" התבטא במעורבות אינטנסיבית, ולעתים קרובות בוטה, בכל תחומי החיים של העולים, החל בהפניה למסגרות התיישבות ולענפי תעסוקה ונמשך בהתערבות בהיגיינה האישית. גישה זו הביאה להערמת קשיים ולפגיעה בכבודה של מסגרת המשפחה המסורתית המרוקאית ולערעור הסמכות של ראש המשפחה, שבמרוקו לא היו עליה עוררין כלל.

ההתמודדות של רשויות המדינה והחברה הקולטת עם ארגון עלייה גדולה ועם קליטתה בתחומי החברה, הכלכלה והתרבות הייתה מורכבת ועוררה סוגיות לא פשוטות במגוון תחומים.

אוהלים כפתרונות הדיור

בשנים 1948-1950 בעקבות עלייתם של מאות אלפי יהודים לארץ נדרשו פתרונות דיור מידיות, על כן, העולים נקלטו במחנות ואוהלים. כחלק מפתרונות הדיור, השלטונות איתרו מספר פתרונות:

1. שיכון העולים בצריפים של מחנות צבא בריטיים לשעבר.

2. שיכון בבתים נטושים שהותירו הערבים.

3. הקמת מחנות אוהלים גדולים מאותרים בחיפזון.

4. עולים רבים מצאו מקלט אצל קרובי משפחה ובקיבוצים.

בהתחלה הקליטה הייתה נוחה: הצעירים גויסו, המבוגרים נקלטו במקומות עבודה שהיה בהם צורך בידיים עובדות. לאחר מכן, נוצר קושי והעולים פלשו לכל מקום מגורים נוח. נוצרו בשולי הערים הגדולות שכונות עוני מחולקות לפי עדות וארץ מוצא.

בשנים 1950-1952 לאור עליה המונית ומתמשכת של מאות אלפי יהודים נוספים, הוחלט להקים מעברות לצד ישובים קיימים. הוקמו 11 יישובי מעברות מפחונים. הסוכנות היהודית סיפקה לעולים מזון, חינוך ושירותי בריאות. חלק מהעולים יצאו לעבודה בעיר הקרובה, בתעשייה, שירותים וחקלאות. רבים מוותיקי הישובים עסקו בקליטת העולים שלידם.

פחונים ומעברות

תנאי החיים במעברות היו קשים ללא חשמל וללא מים ( 1950 הייתה שנה קשה במיוחד בכל הארץ היה חורף קר, קשה ואף מושלג).

למרות חוק חינוך חובה לא היו מספיק מורים, חלק מן ההורים חשש לשלוח את ילדיו לבית הספר מחשש לאובדן המסורת  או כי כל הנטל הכלכלי היה  גם על כתפי הילדים. הקושי בקיום חינוך מסודר הייתה גם בעיית השפה שנבעה מהשוני התרבותי שבין הילדים, והמשיכה של הילדים לזרמי החינוך השונים.

מורות חיילות, מדריכי נוער, נשות ויצ"ו הדסה והמזרחי לקחו חלק בהנחלת הלשון העברית לכלל העולים.

בשנים 1952-1954 החל תהליך של העברת העולים למבני קבע. התהליך נמשך למעלה מ 10 שנים. המעברות נסגרו והאוכלוסייה פוזרה. כדי להתגבר על בעיית האבטלה הוחל בפעולות של "עבודות דחק" היו אלה עבודות מזדמנות הדורשות יכולות פיזיות גבוהות שאותן יזמה הממשלה כגון: ייעור, סיקול שטחים וסלילת כבישים. השכר בעבודות אלו היה נמוך ביותר.

בשנים 1954-1956 החל תהליך של הפניית העולים לאזורי התיישבות חדשים, עיירות פיתוח וחבלי התיישבות חקלאית. במקביל החלו בפיזור המעברות וחיסולן הסופי.

חלק מהעולים שהגיעו בשנים אלו הופנו ליישובים כפריים ועיירות פיתוח. הוחל בהקמת חבלים חדשים כגון: חבל תענך וחבל לכיש. בדרך זו הושגו המטרות הבאות:

1. "שרשרת הביטחון" – יישוב אזורים ריקים לאורך הגבול ( גב ההר באזור ירושלים ובגבול הצפון).

2. פתרון כלכלי-  שילוב אוכלוסייה חסרת מקצוע בחקלאות.

עיירת פיתוח

3. עיירות הפיתוח – עד שנת 1956 הוקמו 27 עיירות פיתוח והן נתנו פתרון הולם לבעיות הדיור, לפיזור האוכלוסייה ולהקמת מרכזים עירוניים שיתנו מענה מרכזי ליישובים החקלאיים בסביבתם. במרכזים ניתנו שירותים מגוונים שכללו מרכזים מסחריים, משרדי ממשלה, בנקים, בתי חולים, בתי ספר אזוריים ומפעלי תעשייה.

לאור הגידול באוכלוסייה והקמת פתרונות הדיור שפורטו לעיל, צורת ההתיישבות החדשה שינתה את משקלן של צורות ההתיישבות, מהתיישבות החקלאית הקיבוצית, להתיישבות עירונית.

בשנות ה-60 היו יהודי מרוקו בישראל בעלי רמת חיים ירודה ביותר. שיעור הבערות (אנאלפביתיות- אי ידיעת קרוא וכתוב) בקרבם היה גבוה מאד, והדבר בא לידי ביטוי בתחום התעסוקה: יכולתם להשיג השכלה, עבודה ראויה כדי לפרנס את המשפחה. הדרך היחידה לצאת מהמצוקה, הייתה מוגבלת. לאור כל זאת המשיכו לתסוס בתוכם תחושות השפלה, אי-צדק, טינה וקיפוח .בנוסף, בקרב חלק מיוצאי אירופה התקיימו דעות קדומות נגד בני העלייה החדשה לגבי "מזגם" או תרבותם, דבר שהוביל לאפליה חברתית כנגד העולים בתחומי החיים השונים.

כותרת בעיתון ידיעות אחרונות על "אירועי ואדי סאליב"

בהמשך, צמחה תנועת עודד, תוצר התארגנות של סטודנטים יהודים ממוצא מרוקאי באוניברסיטאות מובחרות בצרפת, שרצו לשפר את מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי של עולי מרוקו בישראל. כחלק מפעילות התנועה עלו לארץ יותר מ-1000 סטודנטים יהודים ממוצא מרוקאי מצרפת. סטודנטים אלה קידמו יוזמות של חינוך ומפעלים תרבותיים בשכונות מצוקה ברחבי הארץ.

כרזה מ"אירועי ואדי סאליב"

המדיניות כלפי העולים מארצות המזרח שנתפשה כמפלה וגזענית כלפיהם הובילה, בין השאר, למחאה אקטיבית אשר שני ביטוייה הבולטים היו ב"אירועי ואדי סאליב" בשנת 1959-  שכללו סדרת הפגנות רחוב ומהומות בשכונת ואדי סאליב בחיפה.

תגובת התושבים נבעה ממצוקה סוציו-אקונומית ממנה סבלו והצביעה על הפערים שהלכו וגדלו ברמת ההכנסות בין המזרחים והאשכנזים, על האבטלה בקרב המזרחים ועל ניכור שגדל והלך בין דור העולים, שחש מוזנח ומקופח, ובין הוותיקים, אנשי מפא"י, שהיו ברובם ממוצא אשכנזי. "אירועי ואדי סאליב" העלו לראשונה את עוצמת הבעיה העדתית על סדר היום של מדינת ישראל, כאשר התברר כי רבים מעולי ארצות האסלאם חשו אפליה על רקע עדתי.

ארגון "הפנתרים השחורים"

ואירוע נוסף של הקמת תנועת "הפנתרים השחורים". תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של עולים לישראל ממדינות ערב, שהוקמה בשנת 1971 במחאה על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה.

האירועים היו נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים. תנועות אלו הציבו לעצמם כמטרה את קידום מצבם החברתי של מזרחים, ונלחמו כדי שיתאפשר להם לתפוס את מקומם בחברה הישראלית.

בשנת 1977, הצליחו יוצאי צפון אפריקה להשמיע את קולם הברור בפוליטיקה הלאומית, במהפך של שנת 1977 אשר בא לידי ביטוי בצורה גלויה לעין כוחם הדמוגרפי של המזרחים. הם הצליחו להעלות לשלטון את תנועת הליכוד בראשות מנחם בגין, ולהדיח מן השלטון את הממסד של מפא"י. במסגרת חילופי שלטון זה חשו רבים מבני הדור הראשון והשני של יוצאי ארצות האסלאם כי עתה ניתנה להם האפשרות להביע את דעתם ולקחת חלק בהנהגת המדינה, מה שנמנע מהם במשך כל שנות שלטונה של מפא"י.

ראש הממשלה ה-6 מנחם בגין

נוסף על כך, מפלגת ש"ס, או בשמה המקורי התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה, הוקמה בשנת 1984 על ידי הרב הראשי הספרדי היוצא, עובדיה יוסף, והרב האשכנזי-ליטאי הרב שך. הרב עובדיה יוסף, שחתר להקמת מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית כדי להתנתק במשך הזמן מהפטרונות האשכנזית, בעיקר בתחום החינוך, שיתף עמו פעולה. על-פי המצע שלה, מטרותיה של ש"ס היו להביא לכך שלא תהיה אפליה בין ספרדים לאשכנזים, ומטרה נוספת, לקרב את הספרדים אל היהדות. בתקופת היו"ר אריה דרעי הייתה לש"ס השפעה מכריעה בפוליטיקה הישראלית. בבחירות לכנסת ה-14, שנערכו בשנת 1996, קיבלה ש"ס עשרה מנדטים והייתה למפלגה הפוליטית השלישית בגודלה בישראל. בבחירות 1999 זכתה המפלגה בניצחון סוחף כשקיבלה 17 מנדטים.

כיום, מצויים רבים מצאצאי העלייה המרוקאית בקדמת הבמה בישראל בתחומים שונים ולהלן שמות חלק מהאנשים המוכרים בחברה הישראלית:

בשדרת העסקים- אשת העסקים ירדנה עובדיה,  

בשדרת הפיקוד בצה״ל – אלוף פיקוד דרום במיל סמי תורג'מן, אלוף פיקוד העורף במיל גבי אופיר.

ראש עיריית כפר סבא יהודה בן חמו

בתחומי הפוליטיקה- ראש עיריית כפר סבא- יהודה בן חמו, סגן יו" הכנסת לשעבר- מאיר כהן, ח"כ ושר בממשלות ישראל- מאיר שטרית.

הספורט-   הכדורגלן אלי אוחנה.

הדת- הרב הספרדי הראשי הרב שלומי עמר.

התרבות והתקשורת- השחקן- זאב רווח והשחקנית אוולין הגואל, הסופר עוזיאל חזן, הקומיקאים שלום אסייג, יעקב כהן ומאיר סויסה, השחקנים. בנוסף לכך, הועלתה לאחרונה סדרת טלוויזיה סאטירית בשם "שנות ה-80" אשר עוסקת במרוקאים בשנות ה-80 בכיכובם של השחקנים אוולין הגואל, יעקב כהן, שלום אסייג ובנו דניאל אסייג.

השחקן זאב רווח

כוכבי הסדרה "שנות ה-80"