פרק רביעי

פרק ד'-  ראיון עם סבי- סיפור מסע

כשנדרשתי לחשוב על נושא לעבודה, עלה בראשי האפשרות ללמוד באופן מלא ומרוכז על התקופה שבה סבא שלי שמואל עלה ממרוקו לישראל. בהזדמנות זו שמחתי כי אוכל ללמוד על המורשת של יהודי מרוקו, על העליות השונות לארץ בעת עלייתו ועל ההתאקלמות במדינה וכל זה בד בבד בשילוב סיפורו האישי של סבי וסיפורים אותנטיים מימי צעירותו.

סבי כמובן התרגש ושמח שבחרתי בנושא זה. הוא חיכה בקוצר רוח לחלק שבו איעזר ואתייעץ עימו, לחלק שבו יספר את סיפורו וייקח חלק פעיל בעבודתי.

בשלב זה אשמח לפרט אודות סיפור מסעו והשתלבותו בחברה הישראלית. חשוב לציין שבנוסף לסיפורים המרתקים של סבי, נעזרתי גם בדוד של סבי (אח של סבא רבא שלי), דוד רחמים שהינו אדם מבוגר בן 91 הזוכר פרטים רבים ומעניינים בדיוק מפליא על התקופה במרוקו ועל ההתאקלמות בארץ. דודו עלה בשנת 1948 לישראל בעודו בן 23.

כעת אשתף בסיפור מסעו של סבי:

הילדות במרוקו:

סבי שמואל נולד בתאריך 23.9.1943 בעיר ספרו שבמרוקו.

סבא הוא הילד השישי של סבתא רבא שלי מקנין ז"ל וסבא רבא שלי אברהם ז"ל מתוך עשרה ילדים. לסבא שלוש אחיות ושישה אחים.

בחורף 1949 הנהר בספרו עלה על גדותיו והרבה יהודים נספו. כתוצאה מכך משפחות יהודיות החליטו לעבור לעיר פס וכך גם משפחתו של סבי.

הוא למד בין הגילאים 6-9 בבית ספר יהודי. ובין הגילאים 9-12.5 התחנך בבית ספר צרפתי ולכן הוא דובר גם השפה הצרפתית.

בתקופת ילדותו, סבי אינו זוכר גילוי אנטישמיות או שנאה מצד המקומיים מאחר ובזמנו השלטון היה עדיין צרפתי. עם זאת, היה מסוכן ליהודי להסתובב לבד ברחובות. בהזדמנות הראשונה שהמקומיים היו מזהים זאת, היו מסוגלים להרגו. לדברי דוד רחמים "פחד אלוהים היה להיות איתם לבד, ישר הם רוצים להרוג אותך", על כן, משפחות היהודים דאגו שלא להסתובב לבד או בשעות החשיכה.

סבי נזכר במשחקים בתקופת ילדותו במרוקו. כל החברים היהודים היו משחקים עד שעות החשיכה בגולות, דמקה ובקלאס.

לדברי סבי, משפחתו גדלה בתנאי מחייה טובים, לא היה מחסור במזון ומים. הם התגוררו בדירה גדולה, שלוש נפשות בכל חדר. 

לאבא של סבי, סבא רבא אברהם ז"ל, הייתה נגריית רהיטים. את הרהיטים שהוכנו בנגרייה היה מייצא לצרפת.

אמו, סבתא רבא מקנין ז"ל, נישאה בגיל צעיר מאד כפי שהיה מקובל בתקופה זו בצפון אפריקה. סבתא רבא הייתה עקרת בית, היא גידלה עשרה ילדים, ורוב שעות היום עסקה בבישול מטעמים, כביסה, ניקיון הבית ודאגה אינסופית לכל המשפחה כפי שהיה נהוג בזמנו.

משפחתו של סבי הייתה משפחה דתית מסורתית על כן בשבת כל הגברים במשפחה היו הולכים לבית כנסת להתפלל והנשים היו נשארות בבית לקבל את השבת ולסדר את שולחן השבת. לאחר מכן המשפחות המורחבות היו מתאספות ל"עונג שבת" – ארוחה ושירי שבת.

חגי ראש השנה ופסח השאירו חותם מיוחד על סבי מאחר והיו קונים בגדים חדשים לכל המשפחה.

הזכרון החזק של סבי ממרוקו היה הרצון העז והבלתי מתפשר של היהודים לעלות לציון- לירושלים. רצון שהתחזק לאחר מלחמת העולם השנייה והתגבר עם הכרזה על הקמת מדינה יהודית.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1955 הערבים החלו להתקומם נגד השלטון הצרפתי ששלט באותה עת במרוקו. החלו לצוץ גילויי שנאה ואנטישמיות וכתוצאה מכך משפחתו החליטה לעלות לירושלים, להגשים חלום רב שנים ולהתאחד עם יתר המשפחה שעלתה שנים קודם לכן לישראל.

בהתחלה אביו חשש לעלות עם כל המשפחה. חששותיו נבעו מאי הוודאות בנוגע לפרנסה, מגורים ודאגה לתנאי מחייה בסיסיים לכל המשפחה. כמו כן התווסף לחששו קשיי השפה העברית והתאקלמות מחדש בתנאים לא מוכרים וללא הדברים שהיה רגיל אליהם.

כשהתקבלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל נתקל בקושי נוסף, עובד ערבי בנגרייה שלו, נפצע בתאונת עבודה בכף ידו. העובד תבע את המשפחה בבית משפט והיה צריך לשלם לו סכום כסף קבוע לכל החיים.

הפספורט של סבי ממרוקו

על מנת לעלות לארץ ישראל נדרשה המשפחה לשהות כחודש במחנה מעבר לעולים.

המשפחה חששה שהעובד שנפצע יגלה זאת ולכן סבא רבא החליף את שם המשפחה מ-וידאל לבן-עזרא.

בזכות החלפת שם המשפחה הצליחו להסתיר זהותם ולעלות לארץ דרך צרפת, מבלי שזהותם האמיתית תיחשף.

בתחילת המסע נסעו מפס לקזבלנקה ברכבת למחנה מעבר של הסוכנות היהודית. שם המתינו כחודש ימים. לאחר מכן הפליגו מקזבלנקה למארסיי ושהו כחודש במחנה מעבר נוסף . בהמשכו עלו על אונייה בשם "מולדת" בהפלגה של שבעה ימים לנמל חיפה, לארץ ישראל.

אוניית "מולדת"

הקשיים בארץ ישראל

בנמל חיפה בעת שהותם על הסיפון, הדוד של סבא, דוד רחמים, שעלה בשנת 1948 לארץ הגיע לקבלם. בזמנו הוא עבד בסוכנות היהודית בירושלים. הוא שאל את אבא של סבי היכן הם אמורים להשתכן ושמע כי פתרון המגורים שהוצע להם הוא בקריית שמונה. הוא הינחה את משפחתו של סבי שלא לחתום על הניירת כי מדובר במקום מרוחק מחיפה וממרכז הארץ. בסופו של יום, המשפחה השתכנעה לרדת מהאונייה ללא חתימה על מסמכי מגורים בקריית שמונה. אביו ודודו של סבי נסעו לקריית שמונה לבדוק את תנאי המגורים. לתדהמתו של אביו הם קיבלו פחון ל- 12 נפשות ולכן אביו לא הסכים לקבל את הפחון ולא חתם על המסמכים.

בזמן זה המשפחה שהתה בחיפה אצל אחות של סבי (שעלתה בשנת 1948 עם בעלה). למחרת הם הלכו לסוכנות בחיפה וביקשו מגורים במרכז הארץ ולא בקריית שמונה. לאחר ויכוחים אינספור ולאחר שכל המשפחה והילדים נכנסו לסוכנות ובכו, הסוכנות הזמינה משטרה. כל המשפחה יצאה החוצה, חוץ מאמא של סבי. אימו הייתה אישה מלאה מאוד והתיישבה בוכייה על הרצפה. איש לא יכל להזיזה ממקומה. אך גם זה לא הועיל לקבלת תנאי מגורים טובים יותר ועל כן הם עברו להתגורר בירושלים בביתו של הדוד- דוד רחמים. פתרון המגורים אצל הדוד היה פתרון זמני בלבד וכך גרו 14 נפשות בדירת 2 חדרים במשך כחודש ימים. באחד הימים דוד רחמים הלך לעבודתו שפוף ומותש. עובד בכיר בסוכנות היהודית זיהה זאת וביקש לסייע למשפחה. הוא שלח אותו עם אבא של סבי למחלקת העלייה בתל אביב ואמר לו ששם יפנה לאיש בכיר במחלקת העלייה (חבר שלו) והוא יסדר מגורים לאחיו וילדיו. לאחר יומיים מתישים בהם נסעו לתל אביב והצליחו סוף סוף להיפגש עם אותו עובד בכיר, ניתן לאבא של סבי המפתח המיוחל, המפתח לדירה בכפר סבא.  

כך למעשה משפחתי הגיעה לכפר סבא ומרביתה חיה בה גם היום.

הקליטה וההתאקלמות בכפר סבא

סבא של אבי החליט להישאר עם שם המשפחה החדש ולא להחזיר את שם המשפחה הקודם.

המשפחה השתכנה בכפר סבא בשיכון מזרחי ה' ברחוב שמחה אסף 6. זו הייתה שכונה של יוצאי עדות המזרח על טהרת המרוקאים והתימנים.

רחוב ויצמן בכפר סבא

רחוב ויצמן בכפר סבא בזמנו, בכפר סבא היו כ- 15 אלף תושבים, עיר רווית פרדסים ועצי פרי עם רחוב ראשי אחד- רחוב ויצמן ועם מעט מאד כבישים סלולים. בכפר סבא לא היו מקורות פרנסה רבים ולכן בחודשים הראשונים אבא של סבי היה נשאר לגור אצל אחיו בירושלים לעבוד בנגרות ובסופי שבוע חוזר למשפחתו בכפר סבא. הימים היו קשים. להורי סבי היתה תחושה של בדידות ועצבות. הם החליטו להפסיק עם הפיצול המשפחתי ולחפש בכל מחיר פרנסה בכפר סבא.

אבא של סבי נעזר ביהודי מקומי שהכיר. אותו מקומי היה מוכן להלוות לו כסף לרכישת מכונה לעבודות נגרייה בתמורה לחלוקת הרווחים מעבודותיו. אבא שלו קפץ על הרעיון וכך החל לעבוד בכפר סבא ללא הנסיעות לירושלים. בשנתיים הראשונות, בנוסף להכנסת אביו מעבודת הנגרות, נעזרה המשפחה כלכלית מעזרה כספית קבועה של הדוד רחמים.

סבי עם עלייתו לישראל, היה בן 13, בתקופה זו הילדים התחנכו במסגרות החינוך עד כיתה ח' בלבד, על כן, לא נדרש ללכת לבית הספר. יחד עם זאת, סבי נשלח ללמוד בבית ספר ברנר בעיר את מקצוע הנגרות ואת השפה העברית בערבים עד שעה 21:00 בערב, שלוש פעמים בשבוע (לימים בית הספר היסודי שבו התחנכה אימי לימור). המורה שלו היה דוב שלאחר מספר שנים הפך להיות מנהל בית הספר ברנר ואף ניהל בתקופת לימודיה של אימי.

פנקס התלמיד של סבי

לדברי סבי, הוא יודע שהוריו עבדו קשה על מנת שלא ייחסר דבר למשפחה. הוריו לא שיתפו בשנים הראשונות בחיי היומיום בקשיי ההתאקלמות והפרנסה. הם דאגו לכל המשפחה במסירות ובאהבה גדולה, יחד עם זאת בזמנו לא היו דרישות גבוהות וכולם הסתפקו בדברים הבסיסיים לצורך הקיום וההתאקלמות.

אבא של סבי, בזכות חריצותו, התמדתו ונחישותו הצליח להקים בכפר סבא נגרייה בפינת ששת הימים טשרניחובסקי (אזור התעשייה א' של כפר סבא בשנות ה-60). הנגרייה פירנסה את המשפחה בימים קשים ובימים טובים יותר.

בגילאים 13-15 סבי היה עובד בנגרייה של אביו על מנת לעזור בעסק המשפחתי.

בגילאים 16-17 סבי עבד אצל נגר פרטי על מנת ליצור הכנסה נוספת למשפחה מרובת הילדים ולעזור להוריו כפי שעשה זאת שנים רבות.

לדבריו מידי שבוע העביר לאביו 10 לירות (כ- 500 ₪ בימינו) ושתי לירות משאיר לעצמו דמי כיס לבילוי עם החברים. למעשה מגיל צעיר סבי עבד. סבי אדם חרוץ, בעל מוסר עבודה גבוה, אכפתיות ורצינות.

בגיל 17 ועד השירות הצבאי החל ללמוד בכפר סבא את מקצוע ליטוש היהלומים שבו יעסוק עד גיל יציאתו לפנסיה.

הבית בכפר סבא היה בית קטן בגודל של כ-60 מ"ר בו חיו יחדיו 12 נפשות. אמנם חיו בצפיפות אך הצפיפות לא הורגשה בימי ילדותו. הם הסתדרו עם מה שהיה.

כילד סבי אינו זוכר כי נחשף לגילויי גזענות. סבא גדל בשכונה שכולם מרוקאים ותימנים ולכן מרבית שנות התבגרותו ונערותו היו עם חבריו יוצאי מרוקו. חברי ילדות שעד היום סבי ניפגש ומבלה עימם.

השירות הצבאי

סבי התגייס לצבא בשנת 1960 ושירת בחטיבת גולני. סבי היה לוחם, מפקד מחלקה בגולני.

סבי איש חזק, אוהב את הארץ, נלחם רבות למען הארץ מתוך מסירות, אחריות ולמען זכותנו לחיות ולגדול בה בשקט ובבטחה. הוא השתתף במלחמות ובמבצעים רבים בהם גם איבד חברים וחיילים.

סבי השתתף במבצע נוקייב,  במלחמת ששת הימים בסיני, במלחמת יום הכיפורים ובמבצע שלום הגליל. בין לבין הוא השתתף במסגרת ימי המילואים במרדפים נגד מחבלים בבקעת הירדן.

סבי בצבא

תעודת שחרורו של סבי מצה"ל

פרנסה

לאחר השחרור מצה"ל סבא עבד במפעל ליהלומים. לאור חריצותו, התמדתו ונחישותו התקדם במהרה להיות מנהל עבודה במפעל וטס מספר פעמים לאורך השנים למדינות שונות להקים מפעלי ליטוש יהלומים.

סבי עובד במפעל ליהלומים

בשנת 1966 טס לבלגיה לעבוד במפעל יהלומים. בתקופה זו המצב הכלכלי של משפחתו לא היה טוב. חלק מאחיו לא עבדו, חלק מהאחים היו נשואים עם משפחות. סבי כמובן סייע כספית להוריו ותמך בהם ככל האפשר.

צירפתי מכתב מאביו שנשלח בשנת 1966 לבלגיה לסבי, בו אביו מודה לו על עזרתו הגדולה ומברכו.

מכתבו של סבא רבה שלי לסבי לבלגיה

ההכרות עם סבתי והקמת משפחה

כשחזר ארצה הכיר במפעל היהלומים את סבתי ובשנת 1969 הם התחתנו. לימים קנו דירה בכפר סבא והקימו משפחה בת 5 נפשות (3 בנות).

חתונתם של סבי וסבתי

כיום לסבי וסבתי יש שניים עשר נכדים מתוכם שש בנות וששה בנים.

בשנת 2012 יצא לגמלאות מתחום היהלומים והוא בן 69.

בספטמבר 2013 סבי הגיע לגיל 70. אמי ודודתי הכינו פעילות מאתגרת ליום הולדתו המשלבת ציוני דרך בחייו ופועלו. זו הייתה פעילות ברחבי כפר סבא הכללה משימות, חידות ומשחק "חפשו את המטמון".

בדרך עברנו בביתו של סבי, הבית שאליו עלו ממרוקו לישראל (לפני 60 שנה), ביקרנו אצל ראש העיר שמכיר את סבי באופן אישי, הלכנו למשמר האזרחי בו סבי מתנדב מספר שנים ואף הצטלמנו באולם השמחות בו התחתנו סבי וסבתי (אולמי השרון בכפ"ס).

ולסיכום...

סבא הדגיש שוב ושוב כי לשמחתו בעיר כפר סבא בשנות ילדותו ובגרותו לא חווה אירועים על רקע עדתי או גזעני כלשהו. לדבריו, כפר סבא ידעה לקבל ולכבד את האדם באשר הוא וכך חש לאורך שנים רבות. יתר על כן, החליט להקים את משפחתו בעיר זו-  עיר המשקיעה בתושביה בתחום החברתי, התרבותי והחינוכי . דבריו מתחזקים ומתבהרים כשהיום אנו עדים לכך שבשנים האחרונות בראשות העיר, ראש העירייה הראשון ממוצא מזרחי, ממרוקו, מר יהודה בן חמו. חשוב להדגיש כי שנים רבות כפר סבא הייתה עיר תומכת בממסד של מפא"י (מערך- מפלגת העבודה בימינו) שבני עדות המזרח טענו כי ממסד זה ששלט במדינה באותם ימים היה אחראי לקיפוח ואפליה על רקע עדתי. לשמחתי, מה שהיה נכון בזמנו, השתנה פלאים בימינו והפערים, הקיפוח, האפליה שחוו יוצאי עדות המזרח בשנות ה-50-80, היטשטשו ונעלמו. 

סבי נהנה לחלוק עמי את סיפורו האישי ולהתרפק על העבר.

פרק שלישי

פרק ג'- הקליטה בארץ: קשיים והצלחות

בהגיעם לישראל, לאחר כל תלאות העלייה, נתקלו יהודי מרוקו בקשיים רבים. חלק מהעולים החדשים, בעיקר אלו שהגיעו לארץ כחלק מעלייה א', שוכנו תחילה במעברות ותנאי המחיה בהן היו קשים.

בשנים הראשונות לקום המדינה, חלק רב מהעולים ממרוקו ייושבו במושבים חקלאים. למרות שחלק קטן מהעולים הגיעו עם רקע חקלאי וניסיון בענף החקלאות, חלקם הצליחו להשתלב בחיים החקלאיים בארץ ופיתחו מושבים מצליחים‏. הרוב הגדול של יהודי מרוקו היו עם רקע של חיים עירוניים וחוו קשיים מהמעבר לאורח חיים חקלאי. עקב כך, בשנים הראשונות לעלייה של יהודי מרוקו הייתה נפוצה הגירה פנימית בישראל מהישובים החקלאיים לערים הגדולות.

עלייה לארץ ישראל

יחד עם זאת, הקושי העיקרי שנתקלו בו העולים המזרחיים בכלל, והעולים ממרוקו בפרט, היה גישת "כור ההיתוך", שבאה לידי ביטוי ביחס עוין ומזלזל מצד הקולטים.

בשנים אלו פעלה ממשלת ישראל לעיצוב החברה במדינה לפי מדיניות כור ההיתוך. לפי מדיניות זו, ביקשה המדינה לשלב את העולים, שהגיעו מארצות שונות ומתרבויות שונות, בתרבות אחידה אחת, וכך ליצור זהות ישראלית משותפת. מדיניות כור ההיתוך התעלמה במכוון ממגוון התרבויות שהביאו אתם העולים מארצות שונות. תרבויות אלו נחשבו לתרבויות גלותיות, עדתיות ומיושנות. התרבות הישראלית שביקשה המדינה לפתח ולהטמיע בקרב העולים, התבססה בעיקר על התרבות שהתפתחה ביישוב בארץ ישראל, ועל התרבות האירופית שהביאו אתם העולים בעליות הראשונות.

על אף הרצון של ממשלת ישראל ליצור תרבות אחידה, מפגש העדות יצר התנגשות תרבותית קשה, חוסר הבנה ולעיתים אף עוינות גלויה ובוז. מצד אחד האשכנזים, אלה שבנו את הארץ לפי הבנתם ואורח חייהם שלטו באופן טבעי בעמדות ההנהגה ונהנו מרמת חיים סבירה. מצד שני המזרחיים, שנמצאו בתחתית הסולם החברתי והסיכוי שלהם לחדור למוסדות השלטון המשק והעיתונות המשפיעים היה כמעט בלתי אפשרי.                                             ברוח גישה זו לקליטת העלייה, שהייתה מקובלת בשנות ה-50, הופעל על העולים לחץ לוותר על סמלים, ערכים מסורתיים ומנהגים שהביאו עמם מתוך כוונה לעודדם לאמץ את הערכים והסמלים של החברה הישראלית ולהיטמע בה. יישומו של עקרון "כור היתוך" התבטא במעורבות אינטנסיבית, ולעתים קרובות בוטה, בכל תחומי החיים של העולים, החל בהפניה למסגרות התיישבות ולענפי תעסוקה ונמשך בהתערבות בהיגיינה האישית. גישה זו הביאה להערמת קשיים ולפגיעה בכבודה של מסגרת המשפחה המסורתית המרוקאית ולערעור הסמכות של ראש המשפחה, שבמרוקו לא היו עליה עוררין כלל.

ההתמודדות של רשויות המדינה והחברה הקולטת עם ארגון עלייה גדולה ועם קליטתה בתחומי החברה, הכלכלה והתרבות הייתה מורכבת ועוררה סוגיות לא פשוטות במגוון תחומים.

אוהלים כפתרונות הדיור

בשנים 1948-1950 בעקבות עלייתם של מאות אלפי יהודים לארץ נדרשו פתרונות דיור מידיות, על כן, העולים נקלטו במחנות ואוהלים. כחלק מפתרונות הדיור, השלטונות איתרו מספר פתרונות:

1. שיכון העולים בצריפים של מחנות צבא בריטיים לשעבר.

2. שיכון בבתים נטושים שהותירו הערבים.

3. הקמת מחנות אוהלים גדולים מאותרים בחיפזון.

4. עולים רבים מצאו מקלט אצל קרובי משפחה ובקיבוצים.

בהתחלה הקליטה הייתה נוחה: הצעירים גויסו, המבוגרים נקלטו במקומות עבודה שהיה בהם צורך בידיים עובדות. לאחר מכן, נוצר קושי והעולים פלשו לכל מקום מגורים נוח. נוצרו בשולי הערים הגדולות שכונות עוני מחולקות לפי עדות וארץ מוצא.

בשנים 1950-1952 לאור עליה המונית ומתמשכת של מאות אלפי יהודים נוספים, הוחלט להקים מעברות לצד ישובים קיימים. הוקמו 11 יישובי מעברות מפחונים. הסוכנות היהודית סיפקה לעולים מזון, חינוך ושירותי בריאות. חלק מהעולים יצאו לעבודה בעיר הקרובה, בתעשייה, שירותים וחקלאות. רבים מוותיקי הישובים עסקו בקליטת העולים שלידם.

פחונים ומעברות

תנאי החיים במעברות היו קשים ללא חשמל וללא מים ( 1950 הייתה שנה קשה במיוחד בכל הארץ היה חורף קר, קשה ואף מושלג).

למרות חוק חינוך חובה לא היו מספיק מורים, חלק מן ההורים חשש לשלוח את ילדיו לבית הספר מחשש לאובדן המסורת  או כי כל הנטל הכלכלי היה  גם על כתפי הילדים. הקושי בקיום חינוך מסודר הייתה גם בעיית השפה שנבעה מהשוני התרבותי שבין הילדים, והמשיכה של הילדים לזרמי החינוך השונים.

מורות חיילות, מדריכי נוער, נשות ויצ"ו הדסה והמזרחי לקחו חלק בהנחלת הלשון העברית לכלל העולים.

בשנים 1952-1954 החל תהליך של העברת העולים למבני קבע. התהליך נמשך למעלה מ 10 שנים. המעברות נסגרו והאוכלוסייה פוזרה. כדי להתגבר על בעיית האבטלה הוחל בפעולות של "עבודות דחק" היו אלה עבודות מזדמנות הדורשות יכולות פיזיות גבוהות שאותן יזמה הממשלה כגון: ייעור, סיקול שטחים וסלילת כבישים. השכר בעבודות אלו היה נמוך ביותר.

בשנים 1954-1956 החל תהליך של הפניית העולים לאזורי התיישבות חדשים, עיירות פיתוח וחבלי התיישבות חקלאית. במקביל החלו בפיזור המעברות וחיסולן הסופי.

חלק מהעולים שהגיעו בשנים אלו הופנו ליישובים כפריים ועיירות פיתוח. הוחל בהקמת חבלים חדשים כגון: חבל תענך וחבל לכיש. בדרך זו הושגו המטרות הבאות:

1. "שרשרת הביטחון" – יישוב אזורים ריקים לאורך הגבול ( גב ההר באזור ירושלים ובגבול הצפון).

2. פתרון כלכלי-  שילוב אוכלוסייה חסרת מקצוע בחקלאות.

עיירת פיתוח

3. עיירות הפיתוח – עד שנת 1956 הוקמו 27 עיירות פיתוח והן נתנו פתרון הולם לבעיות הדיור, לפיזור האוכלוסייה ולהקמת מרכזים עירוניים שיתנו מענה מרכזי ליישובים החקלאיים בסביבתם. במרכזים ניתנו שירותים מגוונים שכללו מרכזים מסחריים, משרדי ממשלה, בנקים, בתי חולים, בתי ספר אזוריים ומפעלי תעשייה.

לאור הגידול באוכלוסייה והקמת פתרונות הדיור שפורטו לעיל, צורת ההתיישבות החדשה שינתה את משקלן של צורות ההתיישבות, מהתיישבות החקלאית הקיבוצית, להתיישבות עירונית.

בשנות ה-60 היו יהודי מרוקו בישראל בעלי רמת חיים ירודה ביותר. שיעור הבערות (אנאלפביתיות- אי ידיעת קרוא וכתוב) בקרבם היה גבוה מאד, והדבר בא לידי ביטוי בתחום התעסוקה: יכולתם להשיג השכלה, עבודה ראויה כדי לפרנס את המשפחה. הדרך היחידה לצאת מהמצוקה, הייתה מוגבלת. לאור כל זאת המשיכו לתסוס בתוכם תחושות השפלה, אי-צדק, טינה וקיפוח .בנוסף, בקרב חלק מיוצאי אירופה התקיימו דעות קדומות נגד בני העלייה החדשה לגבי "מזגם" או תרבותם, דבר שהוביל לאפליה חברתית כנגד העולים בתחומי החיים השונים.

כותרת בעיתון ידיעות אחרונות על "אירועי ואדי סאליב"

בהמשך, צמחה תנועת עודד, תוצר התארגנות של סטודנטים יהודים ממוצא מרוקאי באוניברסיטאות מובחרות בצרפת, שרצו לשפר את מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי של עולי מרוקו בישראל. כחלק מפעילות התנועה עלו לארץ יותר מ-1000 סטודנטים יהודים ממוצא מרוקאי מצרפת. סטודנטים אלה קידמו יוזמות של חינוך ומפעלים תרבותיים בשכונות מצוקה ברחבי הארץ.

כרזה מ"אירועי ואדי סאליב"

המדיניות כלפי העולים מארצות המזרח שנתפשה כמפלה וגזענית כלפיהם הובילה, בין השאר, למחאה אקטיבית אשר שני ביטוייה הבולטים היו ב"אירועי ואדי סאליב" בשנת 1959-  שכללו סדרת הפגנות רחוב ומהומות בשכונת ואדי סאליב בחיפה.

תגובת התושבים נבעה ממצוקה סוציו-אקונומית ממנה סבלו והצביעה על הפערים שהלכו וגדלו ברמת ההכנסות בין המזרחים והאשכנזים, על האבטלה בקרב המזרחים ועל ניכור שגדל והלך בין דור העולים, שחש מוזנח ומקופח, ובין הוותיקים, אנשי מפא"י, שהיו ברובם ממוצא אשכנזי. "אירועי ואדי סאליב" העלו לראשונה את עוצמת הבעיה העדתית על סדר היום של מדינת ישראל, כאשר התברר כי רבים מעולי ארצות האסלאם חשו אפליה על רקע עדתי.

ארגון "הפנתרים השחורים"

ואירוע נוסף של הקמת תנועת "הפנתרים השחורים". תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של עולים לישראל ממדינות ערב, שהוקמה בשנת 1971 במחאה על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה.

האירועים היו נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים. תנועות אלו הציבו לעצמם כמטרה את קידום מצבם החברתי של מזרחים, ונלחמו כדי שיתאפשר להם לתפוס את מקומם בחברה הישראלית.

בשנת 1977, הצליחו יוצאי צפון אפריקה להשמיע את קולם הברור בפוליטיקה הלאומית, במהפך של שנת 1977 אשר בא לידי ביטוי בצורה גלויה לעין כוחם הדמוגרפי של המזרחים. הם הצליחו להעלות לשלטון את תנועת הליכוד בראשות מנחם בגין, ולהדיח מן השלטון את הממסד של מפא"י. במסגרת חילופי שלטון זה חשו רבים מבני הדור הראשון והשני של יוצאי ארצות האסלאם כי עתה ניתנה להם האפשרות להביע את דעתם ולקחת חלק בהנהגת המדינה, מה שנמנע מהם במשך כל שנות שלטונה של מפא"י.

ראש הממשלה ה-6 מנחם בגין

נוסף על כך, מפלגת ש"ס, או בשמה המקורי התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה, הוקמה בשנת 1984 על ידי הרב הראשי הספרדי היוצא, עובדיה יוסף, והרב האשכנזי-ליטאי הרב שך. הרב עובדיה יוסף, שחתר להקמת מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית כדי להתנתק במשך הזמן מהפטרונות האשכנזית, בעיקר בתחום החינוך, שיתף עמו פעולה. על-פי המצע שלה, מטרותיה של ש"ס היו להביא לכך שלא תהיה אפליה בין ספרדים לאשכנזים, ומטרה נוספת, לקרב את הספרדים אל היהדות. בתקופת היו"ר אריה דרעי הייתה לש"ס השפעה מכריעה בפוליטיקה הישראלית. בבחירות לכנסת ה-14, שנערכו בשנת 1996, קיבלה ש"ס עשרה מנדטים והייתה למפלגה הפוליטית השלישית בגודלה בישראל. בבחירות 1999 זכתה המפלגה בניצחון סוחף כשקיבלה 17 מנדטים.

כיום, מצויים רבים מצאצאי העלייה המרוקאית בקדמת הבמה בישראל בתחומים שונים ולהלן שמות חלק מהאנשים המוכרים בחברה הישראלית:

בשדרת העסקים- אשת העסקים ירדנה עובדיה,  

בשדרת הפיקוד בצה״ל – אלוף פיקוד דרום במיל סמי תורג'מן, אלוף פיקוד העורף במיל גבי אופיר.

ראש עיריית כפר סבא יהודה בן חמו

בתחומי הפוליטיקה- ראש עיריית כפר סבא- יהודה בן חמו, סגן יו" הכנסת לשעבר- מאיר כהן, ח"כ ושר בממשלות ישראל- מאיר שטרית.

הספורט-   הכדורגלן אלי אוחנה.

הדת- הרב הספרדי הראשי הרב שלומי עמר.

התרבות והתקשורת- השחקן- זאב רווח והשחקנית אוולין הגואל, הסופר עוזיאל חזן, הקומיקאים שלום אסייג, יעקב כהן ומאיר סויסה, השחקנים. בנוסף לכך, הועלתה לאחרונה סדרת טלוויזיה סאטירית בשם "שנות ה-80" אשר עוסקת במרוקאים בשנות ה-80 בכיכובם של השחקנים אוולין הגואל, יעקב כהן, שלום אסייג ובנו דניאל אסייג.

השחקן זאב רווח

כוכבי הסדרה "שנות ה-80" 

פרק שני מעודכן

פרק ב'- עליות יהודי מרוקו לארץ

בעת שהוקמה מדינת ישראל, התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו מצד האוכלוסייה המקומית, שזעמה על הישגם של היהודים והצלחתם במלחמה (מלחמת העצמאות) על ארץ ישראל (פלסטין לפיהם). חשש זה הלך והתגבר בשנים 1954-1955, לאור העובדה כי עצמאותה של מרוקו ושחרורה מחסות צרפת, נראתה קרובה יותר ויותר. בשנים אלה החמיר מצבם של יהודי מרוקו בשל התגברות הטרור במדינה והיחס העוין כלפי היהודים מצד האוכלוסייה המקומית.

בשנת 1948 חיו במרוקו קרוב לרבע מיליון יהודים, אך שלושה גלי יציאה עיקריים, רוקנו אותה כמעט כליל מיהודיה. לא כל היהודים שהיגרו ממרוקו עלו לישראל: חלקם הגיעו לאירופה, בעיקר לצרפת, ואחרים הגיעו לארצות הברית או לקנדה, אך רוב יהודי מרוקו בחרו לעלות לישראל ולהישאר בה, למרות הקשיים הרבים שעמדו בפניהם.

עם פרוץ המאבק על עצמאותה של מרוקו התעוררה בישראל דאגה לשלום יהודיה. התקרבותה של מרוקו אל העולם הערבי ואל הליגה הערבית גרמה לשינוי ביחסה ליהודים, והאנטישמיות בה גברה. מדינת ישראל ראתה את עצמה כאחראית לשלומם של היהודים בתפוצות, ולקחה על עצמה את המשימה לעזור ליהודים  להתמודד עם המצב החדש במרוקו: בחודש יולי 1954 הוטלה על "המוסד לתפקידים מיוחדים", בשיתוף עם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, המשימה להקים במרוקו מחתרת יהודית להגנה עצמית. ראשוני השליחים של "המוסד" הגיעו למרוקו בחודש אוקטובר 1955. בחודש נובמבר 1955 הוקמו בקזבלנקה החוליות הראשונות של "גונן" - הארגון להגנה עצמית. בחודש ינואר 1956 הוקמה "המסגרת" - המחתרת היהודית בצפון-אפריקה. לצד השליחים הישראלים פעלו ב"מסגרת" מגויסים מיהודי מרוקו – צעירים שגויסו מקרב תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן. צעירים אלה, כמו מפקדיהם הישראלים, היו נתונים בסכנה עקב פעילותם ולעתים קרובות אף נאסרו ונחקרו בעינויים. "המסגרת" הייתה מורכבת מארבע זרועות מוגדרות ועצמאיות, שעסקו בארגון ההגנה על הקהילות היהודיות והעלאתם לארץ. ב-1 במרס 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה, ומיד לאחר מכן נאסרה בה כל פעילות ציונית. שליחי הסוכנות היהודית צוו לצאת ממרוקו וכל הפעילות הציונית ירדה למחתרת.

שלושת תקופות העלייה העיקריות של יהודי מרוקו ארצה:

עלייה א'

      1948-1956-עלייה חוקית: מיום הקמת מדינת ישראל ועד הכרזת העצמאות של מרוקו עלו לישראל 85,623 יהודים. עם הקמת מדינת ישראל התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו, שכן ההמונים   במרוקו לא השלימו עם אובדן פלסטין ועם ניצחון היהודים. חשש  לגורל היהודים התעורר גם לקראת הכרזת עצמאות מרוקו ושחרורה מחסות צרפת, והדאגה גברה לאחר המהומות האנטי-צרפתיות, שבהן נרצחו שבעה סוחרים יהודים. בתוך תקופה זו עברה על יהודי מרוקו תקופה קשה במיוחד, לאחר שב-15 בנובמבר 1951 התקבלה במשרד לתיאום של הסוכנות היהודית ושל ממשלת ישראל ההחלטה להנהיג מדיניות סלקציה כלפי יהודי תוניסיה ומרוקו ולאפשר רק את עלייתן של משפחות שהיו יכולות להתקיים בארץ בכוחות עצמן. רופאים מטעם משרד הבריאות נשלחו למדינות אלה כדי ליישם את מדיניות הסלקציה. הסכנה שריחפה על יהודי מרוקו סמוך להכרזה על עצמאותה דחפה את יוצאי צפון-אפריקה בקרב מנהיגי התנועה הציונית לקרוא לארגון עליית הצלה ולביטול גזירות הסלקציה, ולנוכח הסכנה אישרה ההנהלה הציונית בשנת 1955 להעלות לארץ 3,000 עולים ממרוקו בחודש, והקריטריונים לסלקציה התגמשו.

משפחה שהגיעה לארץ בעליה

      1956-1961-" עלייה ב' ": בתקופה זו עלו ממרוקו בדרך בלתי חוקית כ-30,000 יהודים. כמו כן, עם ההכרזה על עצמאות מרוקו במרס 1956 נאסרה בה פעילות ציונית ונאסרה הגירת יהודים לישראל. ב-10 ביוני   1956 סגרו שלטונות מרוקו העצמאית את "קדימה"- הזרוע של מחלקת העלייה הישראלית שפעלה בגלוי במרוקו מאז חודש מאי 1949. כאמור, כבר  בחודש ינואר 1956 הקים המוסד את המחתרת היהודית להגנה עצמית במרוקו, שכונתה בשם הצופן "המסגרת". לאחר הפסקת הפעילות במשרדי "קדימה" ויציאת כל שליחי הסוכנות היהודית ממרוקו החליטה ממשלת ישראל, בחודש ספטמבר 1956, ש"המסגרת" תקבל על עצמה גם את ארגון העלייה החשאית ממרוקו, והאחריות לכך תתחלק בין איסר הראל, אז ראש המוסד, ושלמה זלמן שרגאי, אז ראש המחלקה לעלייה בסוכנות היהודית. העלאת יהודים לישראל הייתה משימה רבת סיכונים לנוכח האיסורים שהטיל השלטון. מי שנתפסו מפירים את החוק נעצרו, הושלכו למעצר, נחקרו ואף עונו. האירוע הטראומטי ביותר באותה   תקופה, שעורר

אנדרטה לזכר נופלי אסון ספינת "אגוז" 

הדים רבים בארץ ובעולם, היה אסון ספינת המעפילים "אגוז", שטבעה בהפלגתה ה-13, בינואר 1961, כשעל סיפונה 43 עולים ואיש המוסד חיים 
צרפתי. לאחר טביעת "אגוז" הופצו כרוזי מחאה במרוקו במבצע "בזק", שנעשה בתכנון "המסגרת" ובהדרכת אנשיה. במבצע זה השתתפו גם רבים מחברי תנועות הנוער הציוניות במרוקו. כמה ממפיצי הכרוז נאסרו, ובעקבותיהם נאסרו גם רבים מפעילי "המסגרת", נחקרו ועונו באכזריות. עקב המבצע, חרף תוצאותיו הקשות, עלה כבודם של מדינת ישראל ושליחיה, ורוח אחרת, של ביטחון עצמי, כבוד עצמי וגאווה, החלה לנשוב בקרב יהדות מרוקו.

 

מבצע יכין

      1961-1964- "מבצע יכין": מבצע זה, שמכונה גם " עלייה ג' ", התחיל ב-28 בנובמבר 1961, ובמסגרתו עלו עד שנת 1964   כ-80,000 מיהודי מרוקו. שלא כמו " עלייה ב' " שנעשתה בתנאי מחתרת ועקב כך הייתה כרוכה בסיכונים רבים, התנהל מבצע זה מתוך הסכם ובהעלמת עין מצד המלך חסן השני וממשלתו. לפי ההסכם שהושג היו היהודים רשאים לעזוב את מרוקו, בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל והגוף שמטפל בהגירה אינו גוף ציוני,   אלא ארגון ההגירה הבין-לאומי – היא"ס                           (Hebrew Sheltering and Immigrant Aid Society) שייסדה יהדות ארצות הברית בשנת 1909. במסגרת הסכם זה שילמה ישראל בעבור כל עולה "כופר" - 50 דולר. שליחי "המסגרת" פעלו בחסות היא"ס עד אמצע שנות ה-60.

בנוסף לכך, תקופה נוספת של עלייה, אמנם מתונה יותר, הייתה ממלחמת שששת הימים עד שנות האלפיים:

      1967- שנות ה-2000 – מלחמת "ששת הימים": מלחמת ששת הימים שנערכה 1967 לוותה בהתגברות האיומים מצד האוכלוסייה המרוקאית המוסלמית כלפי יהודי מרוקו. לכן החל הגל הגדול האחרון של הגירת יהודים ממרוקו. חלק מהיהודים עלו לישראל בעוד שחלק היגרו לצרפת, ארצות הברית וקנדה. משנת 1971 עד תחילת שנות האלפיים עלו לישראל כ-15 אלף יהודים שארץ לידתם היא מרוקו, חלקם לאחר שחיו בצרפת פרק זמן מסוים. גל עלייה אחרון זה התאפיין ברמת השכלה וברקע סוציו-אקונומי גבוהים של העולים. כך למשל החל משנת 1972 מספר שנות ההשכלה הממוצעות בקרב העולים שארץ לידתם היא מרוקו עלה על מספר שנות ההשכלה הממוצעות של יהודים ילידי ישראל. באופן דומה, שיעור האקדמאים בקרב העולים שנולדו במרוקו עמד על 20 אחוז ב-1972 ועל כ-35 אחוז בשנות ה-80, יותר משיעור האקדמאים בישראל שנע סביבות ה-20 אחוז כל אותה תקופה.

מספר העולים	תקופת עלייה
28,263	1948 - 1951
95,945	1952 - 1960
130,507	1961 - 1971

מאז הקמת מדינת ישראל ועד היום עלו ממרוקו קרוב לרבע מיליון יהודים, המספר הגדול ביותר של יהודים שעלו מארץ מוסלמית. כיום נותרו מספר אלפים אחדים של יהודים במרוקו, ובמהלך שנת 2012 עלו לישראל 40 יהודים נוספים מהמדינה.