פרק ראשון מעודכן 2

פרק ראשון – ההיסטוריה וייחודה של קהילת יהודי מרוקו

מרוקו כמדינה

דגל המדינה

מרוקו היא המדינה הערבית הרביעית בגודלה אוכלוסייתה מונה כ-33 מיליון נפש (נכון לשנת 2014). מרבית תושבי המדינה (95%) הם מוסלמים סונים, ממוצא ערבי, ברברי או עירוב של שני העמים. 

המדינה בשלטון מונרכי ונמצאת בצפון-מערבי של יבשת אפריקה.

מרוקו ידעה לאורך השנים, שינויים רבים בהתייחס לגבולותיה ושלטונותיה:

הכיבוש הערבי של מרוקו התרחש בשנת 703. בעקבות הכיבוש התאסלמו התושבים המקומיים.

המטבע המקומי

באמצע המאה ה-17 עלתה לשלטון השושלת העלאווית, השולטת עד היום במרוקו. בשנת 1904 הוכרה מרוקו כמדינה בתחום ההשפעה של צרפת. מרוקו נעשתה למדינת חסות צרפתית עם חתימת הסכם פס ב-30 במרץ 1912. למרות זאת, חלק מצפון המדינה ("מרוקו הספרדית") נשלט על ידי ספרד.

משפחת המלוכה העלאווית המשיכה לשלוט בתקופה זו ולאחר קבלת העצמאות מצרפת ב-1956, הסולטאן מוחמד החמישי קיבל את התואר מלך ומרוקו נעשתה לממלכה עצמאית.

בשנת 1961 לאחר מותו של מוחמד החמישי, עלה לשלטון חסן השני, ששמר על זיקתה של מרוקו למערב ובמיוחד לארצות הברית, על אף הצטרפות המדינה בשנת 1958 לליגה הערבית (ארגון בינלאומי לשיתוף פעולה אזורי ולתיאום מהלכים חברתיים ופוליטיים משותפים הכולל את כל מדינות ערב ומדינות בעלות זיקה למדינות ערב).

מפת מרוקו ועריה המרכזיות

הערים החשובות במדינה הן:

קזבלנקה - העיר הראשונה בגודלה, מרכז המסחר והתעשייה במרוקו וכן נמל חשוב.

רבאט - העיר השנייה בגודלה, עיר הבירה בה מרוכזים כל משרדי הממשלה.

פס - העיר השלישית בגודלה, העיר החשובה ביותר לעם הערבי במרוקו ובה המרכז הדתי של המדינה.

מרקש - העיר הרביעית בגודלה, במרכז המדינה. העיר היא אתר תיירותי חשוב מאוד, באזור השבטים הברברים.

ההיסטוריה של יהודי מרוקו

ההתחלה של יהדות מרוקו מתוארכת על פי עדויות ארכאולוגיות למאה ה-2 לספירה.                                                                                                                             בעת העתיקה היהודים התגוררו בעיקר בערי החוף של צפון אפריקה המערבית ועסקו לרוב במסחר. בתחילת המאה ה-8 מרוקו נכבשה ע"י האסלאם. תחת השושלות המוסלמיות יהודי מרוקו ידעו תקופות טובות של פריחה תרבותית וכלכלית ותקופות קשות של רדיפות ופוגרומים. היחס כלפי היהודים השתנה באופן תמידי בין שליט לשליט, והם סבלו בעיקר בתקופות של אי יציבות.

לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 המוני יהודים הגיעו למרוקו, ושימשו בתפקידים משמעותיים וחשובים בממלכה.

לאורך הדורות יהדות מרוקו הייתה מרכז ליצירה תרבותית, ספרות עשירה ושירה עברית אשר חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, האמנות וכו'.

יהודי מרוקו במאה ה-20

במאה ה-20 היחסים בין היהודים למוסלמים, היו נתונים לעליות ומורדות.

השנאה ליהודים בארצות האסלאם, לא הייתה שורשית. היו גם תקופות של פריחה ותור זהב ביחסים בין היהודים לשליטים המוסלמים, תוך הזנה הדדית בין תרבות היהדות והאסלאם.

היו תקופות של אירוח הדדי, עזרה הדדית בין שכנים, שנפסקו עם הקמת מדינת ישראל ועליית הלאומנות הערבית.

בית קפה יהודי בפס

בתחילת המאה ה-20, לפני החלת משטר החסות הצרפתי על מרוקו, שררה אי יציבות רבה במרוקו ובמהלכה התרחשו מספר רב של אירועי פרעות ביהודים והקשרים עם השכנים הערביים התדרדרו.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               במהלך גל פרעות זה, כוחות הצבא הצרפתיים שנכחו במרוקו היו אלה שלרוב הגנו על היהודים.

על כן, היהודים שמחו מהפיכתה של מרוקו בשנת 1912 למדינת חסות של צרפת, שבזכותה נהנו היהודים מביטחון רב יותר, וממעמד חברתי וכלכלי משופר.                                                                                                     

לאחר מכן, בימי מלחמת העולם השנייה עלה שלטון צרפתי פרו-נאצי לשלטון. עובדה זו ערערה את מצב יהודי מרוקו וגרם לשליחת פעילי עלייה כדי לארגן העפלה לארץ.

בהמשך, התפתח במרוקו מאבק של האוכלוסייה המקומית המוסלמית בשלטון הכיבוש הצרפתי והיהודים, שנתפשו אף הם כגורם זר, סבלו מיחס עוין של האוכלוסייה.

הקשר ליישוב היהודי בארץ:

יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יחידים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן.

הבשורה על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, הגיעה אף לכפרים המרוחקים במרוקו, שליחים מישראל באו למרוקו, לארגון העלייה, יהודים מכרו את רכושם בהפסד גדול, והתכוננו לעלייה לארץ הקודש. בעיקר בחוגי הבורגנות והיהדות העשירה, היו שהחליטו להישאר במרוקו, על מנת לשמור על מעמדם הכלכלי ורמת חייהם שם.

בשנת 1954 החמיר המצב בשל התגברות הטרור במרוקו, דבר שהגביר את רצונם הרב של היהודים לעלות לארץ ישראל בנוסף לזיקה העמוקה לארץ ישראל מאז ומתמיד. בשנת 1955 אף היה חשש שהשלטון במרוקו יאסור עליית יהודים.

הסוכנות היהודית נרתמה לפעולות ארגון עליית יהדות מרוקו, ובמהלך השנים 1955-1954 הועלו לארץ כשלושים וחמישה אלף יהודים ממרוקו.

עצמאות מרוקו ב1956-, בישרה את הפסקת העלייה לישראל. 

בשנת 1956 הוטל איסור על עזיבת יהודים לישראל, מה שהחל את תקופת העלייה החשאית ממרוקו. איסור זה נמשך עד שנת 1961, והוא הוסר הלכה למעשה לאחר טביעת ספינת אגוז וחילופי השלטון בין מוחמד החמישי לבין בנו חסן השני.

לאחר הסרת המגבלות על עזיבת יהודים בשנת 1961 החל גל גדול נוסף של עלייה לישראל או הגירה לצרפת ולארצות אירופה האחרות על ידי עשרות אלפי יהודים. במהלך תקופה זאת רבים ממוסדות הקהילה היהודית בוטלו ורוב ראשי הקהילה והרבנים מהערים השונות עזבו. גל הגירה נוסף ואחרון ממרוקו החל לאחר מלחמת ששת הימים והחששות שלוו אותה. אחריו נותרה במרוקו קהילה של מספר אלפי יהודים בלבד.

לאחר הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1967 עלו אליה למעלה מ-250,000 יהודים ממרוקו, בעוד אחרים היגרו לארצות אירופה וצפון אמריקה ובעיקר לצרפת.

בראשית המאה ה-21 נותרו במרוקו עצמה כ-2,500 יהודים בלבד.

הקהילה היהודית שנותרה נהייתה לפחות מאחוז מתושבי המדינה והמשיכה להתקיים, לעתים קרובות תוך ניהול החיים בין מרוקו לצרפת.

ייחודה של קהילת מרוקו והקשר לדת היהודית:                                                                                                                  

בשנת 1948 (קום המדינה) היה מספר היהודים בצפון אפריקה (תוניסיה, אלג'יר ומרוקו) כארבע מאות אלף. הריכוז היהודי הגדול ביותר היה במרוקו- כ-265,000 יהודים.

קהילת יהודי מרוקו התרכזה בעיקר בקזבלנקה, רבאט הבירה, אגדיר, מרקש, מקנס, צפרו ופאס.

מופלטה

בשנת 1947 במרוקו קרוב ל-50% מיהודי מרוקו התפרנסו ממסחר, 38% ממלאכה ותעשייה, והשאר עסקו בתחומים כגון מנהל (כולל שירותי דת), צורפות, פקידות, שירותי בית, חקלאות ועוד.

החברה היהודית במרוקו אופיינה בלכידות ציבורית, בחום משפחתי, עוטף, מחבק, עוזר ותומך וזה נמשך כך עד היום.                                                                                                                      

הזיקה החזקה לארץ ישראל בקרבם של יהודי מרוקו נשמרה לאורך כל השנים והדורות.

קהילת יהודי מרוקו ידועה במנהגים ובמסורות המיוחדים שלה.

ז'אבן

מרבית האוכלוסייה היהודית במרוקו שמרה על המצוות, על הדת ועל המסורת היהודית בדבקות על אף הקושי לחיות לצד רוב מוסלמי.

שולחן המימונה

החג המזוהה ביותר עם העדה הוא חג המימונה, הנחוג במוצאי חג הפסח. למקור השם מימונה יש מספר השערות. ההשערה הראשונה היא שמקור השם נובע מהמילה הערבית "מימון" שפירושה מזל והצלחה, והחוגגים מאמינים כי יום זה הוא יום סגולה לפרנסה ולזיווג.  ההשערה השנייה היא כי השם מימונה נובע משמו של אבי הרמב"ם, הרב מימון הדיין, שיום המימונה חל ביום פטירתו. ההשערה השלישית היא שמדרש השם העממי הנפוץ של מימונה גוזר אותה מן המילה העברית אמונה. החג נקרא כך משום שעל פי המסורת הסיכוי לגאולה בחודש ניסן רב יותר, ובחג זה הציבור מביע את אמונתו בגאולה העתידית.

המימונה מתאפיינת בהשארת דלת הבית פתוחה כל הלילה, כדי להזמין את כל מי שרוצה להיכנס, ולאו דווקא בני משפחה, מכרים או מוזמנים מראש.

בטקס המימונה במשפחתי אצל אח של סבא שמואל

שולחן חג המימונה ערוך בצורה מרהיבה והנו צבעוני ומגוון. הכיבוד שמונח על השולחנות הוא ברובו המכריע מתוק, כנראה כדי להדגיש את התקווה למתיקות בשאר תחומי החיים: ז'אבן, ריבת קליפות תפוז, מסאפאן וכמובן המופלטה. כמו כן, נהוג לברך את האורחים בברכת "תרווחו ותסעדו". משמעותה שקודם יהיה לכם רווח (רווחה) ואחר כך תוכלו גם לתת סעד (עזרה לזולת). בערב המימונה ישנם כמה דברים מסורתיים שחייבים להיות בכל בית אשר חוגג את המימונה למשל התלבושת. הגברים לובשים את הג'אלביה המסורתית, חובשים טרבוש לראשם ונועלים את הפאנטוף- נעלי בית גבריים. הנשים לובשות כאפתן חגיגי גם אם הן עדיין מכינות את המופלטה.

כאשר מגיעים האורחים מוציאים את הדרבוקה- תוף מרוקאי- מתופפים, שרים ושמחים. כאשר לא מתופפים, מתנגנת ברקע מוסיקה מרוקאית שמחה וקיצבית.

מנהג נוסף שמקובל בקרב יהודים ממרוקו הוא טקס החינה.

חינה היא טקס הנהוג בקרב עמים שונים במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובהודו לפני החתונה, כטקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות.  טקס החינה המרוקאי מסמל את תחילת דרכם המשותפת של בני הזוג, "אלערוס ולערוסה"- הארוס והארוסה, וברכה והצלחה שתלווה אותם, פריון, שפע, פרנסה, שמירת המצוות, שלום בית ועוד...

אוהל חינה

בקרב יוצאי מרוקו, חגיגת טקס חינה מרוקאית הוא אירוע חובה לפני החתונה, ובהתאם, זהו טקס חינה מושקע ביותר, החל מהתלבושות, דרך האולם המעוצב בסגנון מרוקאי, וכמובן עד האוכל המרוקאי המפורסם והעוגיות והמתוקים.

טקס החינה המרוקאית המקורי נחגג במרוקו כמסיבת אירוסין. הכלה לובשת תלבושת מיוחדת ומפוארת – "קשוואה אל כבירה"- השמלה הגדולה, ועונדת תכשיטים יקרים לכבוד החתן שמולבש ב"ג'לביה". התלבושות מעוטרות באבנים ועיטורי זהב.

טקס החינה נערך בבית הורי הכלה המארחים את החתן ומשפחתו. בדרך כלל לאחר חזרתה של הכלה מהטבילה במקווה טהרה. במהלך החינה נחתם "חוזה" בין שתי המשפחות, בו החתן מתחייב על סכום נכבד, מעין כתובה. ואחרי קריאת ההסכם יוצאת הכלה להקיף את ביתה שבע פעמים. בכניסתה לבית נפתחת רשמית מסיבת החינה, והמשפחות והמוזמנים מתחילים בריקודים ושירה, המלווים בסעודה מרוקאית, שתייה חריפה, וכמובן – עוגיות מרוקאיות ומיני מתיקה המסודרים על מגשים מקושטים.

משפחת החתן מגישה לכלה מעין נדוניה: סלסילות מלאות תכשיטים, לבנים, איפור, ערכות טיפוח, חלוקים ועוד...

שולחן חינה

המאכל המסמל יותר מכל את סעודת החינה המרוקאית הוא ה"קוסקוס", שגרגיריו הרבים מסמלים שפע ועושר. מאכלים כגון עוגיות ומתוקים מכל המינים והסוגים מופיעים גם הם על השולחן: שבקייה, פזואלוס, עוגיות קוקוס, בוטנים, מרציפן, מופלטות ועוד אשר מסמלות את המתיקות והאושר, שמאחלים לבני הזוג בערב החינה.

טקס החינה המרוקאית כולל הכנת עיסת החינה אשר עליה אחראית אישה נשואה טובת-לב ופורייה (רצוי שתהיה זאת אמה של הכלה), וזוהי סגולה לכך שהכלה תידבק במידותיה הטובות ובמזלה מאיר הפנים.

לאחר הכנת עיסת החינה מקשטים את קערת החינה בנרות, סוכריות, דרז'ה, פרחים ומטבעות זהב – כל זאת לסמל חיי נישואין מוארים, עשירים ומאושרים, חיים מתוקים ופוריים.

בחינה של דודתי בשנת 2003

נהוג שהורי החתן מורחים את ידי הכלה, והורי הכלה מורחים את ידי החתן, המריחה נעשית בעיגול – כרמז למטבע המסמל ברכת שפע. לאחר מכן, עוטפים את ידיהם בסרטי משי מעוטרים. הקהל שר ושמח עם החתן והכלה,

ומתכבד גם הוא במריחת החינה, כדי שכולם יידבקו במזל הטוב והטוהר של בני הזוג. נהוג לחשוב גם כי החינה היא סגולה לרווקים ורווקות להינשא בקרוב.

בחינה של הוריי בשנת 1999

נהוג לערוך את טקס החינה המרוקאית באוהל חינה מרוקאי, המקושט בריהוט ממרוקו, עיטורים וכריות, שטיחונים ומפות משי וסאטן מרוקאיות, והכול בצבעים נוצצים: לבן, בורדו, וזהב. בני הזוג יושבים בכיסאות מלכותיים במרכז, שהם מעין כורסאות מפוארות וגבוהות, ובאוהל על השולחנות מונחים גם עלי נענע ריחניים וענפי רוטה – הידועים בסגולתם כנגד עין הרע. האורחים ניגשים למרוח את ידיהם, ומברכים את החתן והכלה ומעניקים להם אהבה גדולה.

קוסקוס מרוקאי

מאכלים מוכרים ומפורסמים בעדה המרוקאית החמין (סח'נה), הספינז' (סופגניה בחנוכה), המופלטה (בחג המימונה), הקוסקוס (בשרי וחלבי) ועוד רבים אחרים.