פרק ראשון

פרק ראשון

מרוקו כמדינה

מרוקו היא המדינה הערבית הרביעית בגודלה אוכלוסייתה מונה כ-33 מיליון נפש (נכון לשנת 2014). מרבית תושבי המדינה (95%) הם מוסלמים סונים, ממוצא ערבי, ברברי או עירוב של שני העמים.

המדינה בשלטון מונרכי ונמצאת בצפון-מערבי של יבשת אפריקה.

מרוקו ידעה לאורך השנים, שינויים רבים בהתייחס לגבולותיה ושלטונותיה:

הכיבוש הערבי של מרוקו התרחש בשנת 703. בעקבות הכיבוש התאסלמו התושבים המקומיים.

באמצע המאה ה-17 עלתה לשלטון השושלת העלאווית, השולטת עד היום במרוקו.

בשנת 1904 הוכרה מרוקו כמדינה בתחום ההשפעה של צרפת. מרוקו נעשתה למדינת חסות צרפתית עם חתימת הסכם פס ב-30 במרץ 1912. למרות זאת, חלק מצפון המדינה ("מרוקו הספרדית") נשלט על ידי ספרד.

משפחת המלוכה העלאווית המשיכה לשלוט בתקופה זו ולאחר קבלת העצמאות מצרפת ב-1956, הסולטאן מוחמד החמישי קיבל את התואר מלך ומרוקו נעשתה לממלכה עצמאית.

בשנת 1961 לאחר מותו של מוחמד החמישי, עלה לשלטון חסן השני, ששמר על זיקתה של מרוקו למערב ובמיוחד לארצות הברית, על אף הצטרפות המדינה בשנת 1958 לליגה הערבית (ארגון בינלאומי לשיתוף פעולה אזורי ולתיאום מהלכים חברתיים ופוליטיים משותפים הכולל את כל מדינות ערב ומדינות בעלות זיקה למדינות ערב).

בשנות ה-70 סיפחה מרוקו את סהרה המערבית אליה, שהייתה תחת שלטון ספרדי החל מועידת ברלין ב-1884, אך קודם לכן הייתה אזור השפעה מרוקאי. הסיפוח לא הוכר בקהילה הבינלאומית, והביא למתיחות בינה לבין שכנותיה אלג'יריה ומאוריטניה.

רוב אוכלוסיית מרוקו מתגוררת מערבית לרכס הרי האטלס, אזור המבודד על ידי רכס ההרים ממדבר סהרה.

הערים החשובות במדינה הן:

קזבלנקה - העיר הראשונה בגודלה, מרכז המסחר והתעשייה במרוקו וכן נמל חשוב.

רבאט - העיר השנייה בגודלה, עיר הבירה בה מרוכזים כל משרדי הממשלה.

פס - העיר השלישית בגודלה, העיר החשובה ביותר לעם הערבי במרוקו ובה המרכז הדתי של המדינה.

מרקש - העיר הרביעית בגודלה, במרכז המדינה. העיר היא אתר תיירותי חשוב מאוד, באזור השבטים הברברים.

טנג'יר - העיר החמישית בגודלה, בה יש נמל חשוב המקשר בין מרוקו לספרד.

החלוקה הדתית היא:

מוסלמים - 98.7%

נוצרים - 1.29%

יהודים - 0.01%

ההיסטוריה של יהודי מרוקו

ההתחלה של יהדות מרוקו מתוארכת על פי עדויות ארכאולוגיות למאה ה-2 לספירה.                                בעת העתיקה היהודים התגוררו בעיקר בערי החוף של צפון אפריקה המערבית ועסקו לרוב במסחר. בתחילת המאה ה-8 מרוקו נכבשה ע"י האסלאם. תחת השושלות המוסלמיות יהודי מרוקו ידעו תקופות טובות של פריחה תרבותית וכלכלית ותקופות קשות של רדיפות ופוגרומים. היחס כלפי היהודים השתנה באופן תמידי בין שליט לשליט, והם סבלו בעיקר בתקופות של אי יציבות.

לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 המוני יהודים הגיעו למרוקו, ושימשו בתפקידים משמעותיים וחשובים בממלכה.

לאורך הדורות יהדות מרוקו הייתה מרכז ליצירה תרבותית, ספרות עשירה ושירה עברית אשר חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, האמנות וכו'.

יהודי מרוקו במאה ה-20

יהודי מרוקו במאה ה-20 ידעו תקופות טובות של פריחה תרבותית וכלכלית ותקופות קשות של רדיפות ופוגרומים.

היחסים בין היהודים למוסלמים, היו נתונים לעליות ומורדות. השנאה ליהודים בארצות האסלאם, לא הייתה שורשית. היו גם תקופות של פריחה ותור זהב ביחסים בין היהודים לשליטים המוסלמים, תוך הזנה הדדית בין תרבות היהדות והאסלאם.

היו תקופות של אירוח הדדי, עזרה הדדית בין שכנים, שנפסקו עם הקמת מדינת ישראל ועליית הלאומנות הערבית. תקופה טובה ליהודים הייתה בימי המלכים, מוחמד ה-5, ובימי בנו, חסן ה-2.

בתחילת המאה ה-20, לפני החלת משטר החסות הצרפתי והספרדי על מרוקו, שררה אי יציבות רבה במרוקו ובמהלכה התרחשו מספר רב של אירועי פרעות ביהודים והקשרים עם השכנים הערביים התדרדרו.

פרעות רבות בוצעו במרוקו, למשל: בעיר תאזה ב-1903 (40 הרוגים), בעיר סטאת ב-1907 (50 הרוגים), ובקזבלנקה ב-1907 (30 הרוגים).

במהלך גל פרעות זה, כוחות הצבא הצרפתיים שנכחו במרוקו היו אלה שלרוב הגנו על היהודים.

על כן, היהודים שמחו מהפיכתה של מרוקו בשנת 1912 למדינת חסות של צרפת, שבזכותה נהנו היהודים מביטחון רב יותר, וממעמד חברתי וכלכלי משופר.                                                                                                     

לאחר מכן, בימי מלחמת העולם השנייה עלה שלטון צרפתי פרו-נאצי לשלטון, מה שערער את מצב יהודי מרוקו וגרם לשליחת פעילי עלייה כדי לארגן העפלה לארץ.

בהמשך, התפתח במרוקו מאבק של האוכלוסייה המקומית המוסלמית בשלטון הכיבוש הצרפתי והיהודים, שנתפשו אף הם כגורם זר, סבלו מיחס עוין של האוכלוסייה.
בשנת 1954 המצב אף החמיר בעקבות התגברות הטרור במרוקו, דבר שהגביר את רצונם הרב של היהודים לעלות לארץ ישראל בנוסף לזיקה העמוקה לארץ ישראל מאז ומתמיד.

הקשר ליישוב היהודי בארץ:

יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יחידים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן.

ניצני הפעילות הציונית המודרנית הופיעו החל מראשית המאה ה-20, ואיתם החלה להתגבר העלייה ממרוקו. גורמים חיצוניים כגון פרעות כנגד יהודים גם כן האיצו את קצב העלייה.

לאחר הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1967 עלו אליה למעלה מ-250,000 יהודים ממרוקו, בעוד אחרים היגרו לארצות אירופה וצפון אמריקה ובעיקר לצרפת.

הבשורה על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, הגיעה אף לכפרים המרוחקים במרוקו, שליחים מישראל באו למרוקו, לארגון העלייה, יהודים מכרו את רכושם בהפסד גדול, והתכוננו לעלייה לארץ הקודש. בעיקר בחוגי הבורגנות והיהדות העשירה, היו שהחליטו להישאר במרוקו, על מנת לשמור על מעמדם הכלכלי ורמת חייהם שם.

בשנת 1954 החמיר המצב בשל התגברות הטרור במרוקו, ובשנת 1955 אף היה חשש שהשלטון במרוקו יאסור עליית יהודים. הסוכנות היהודית נרתמה לפעולות ארגון עליית יהדות מרוקו, ובמהלך השנים 1955-1954 הועלו לארץ כשלושים וחמישה אלף יהודים ממרוקו.

עצמאות מרוקו ב1956-, בישרה את הפסקת העלייה לישראל. 

בשנת 1956 הוטל איסור על עזיבת יהודים לישראל, מה שהחל את תקופת העלייה החשאית ממרוקו. איסור זה נמשך עד שנת 1961, והוא הוסר הלכה למעשה לאחר טביעת ספינת אגוז וחילופי השלטון בין מוחמד החמישי לבין בנו חסן השני.

לאחר הסרת המגבלות על עזיבת יהודים בשנת 1961 החל גל גדול נוסף של עלייה לישראל או הגירה לצרפת ולארצות אירופה האחרות על ידי עשרות אלפי יהודים. במהלך תקופה זאת רבים ממוסדות הקהילה היהודית בוטלו ורוב ראשי הקהילה והרבנים מהערים השונות עזבו. גל הגירה נוסף ואחרון ממרוקו החל לאחר מלחמת ששת הימים והחששות שלוו אותה. אחריו נותרה במרוקו קהילה של מספר אלפי יהודים בלבד.

בראשית המאה ה-21 נותרו במרוקו עצמה כ-2,500 יהודים.

הקהילה היהודית שנותרה נהייתה לפחות מאחוז מתושבי המדינה והמשיכה להתקיים, לעתים קרובות תוך ניהול החיים בין מרוקו לצרפת.

הקשר לדת היהודית:                                                                                                                 הזיקה החזקה לארץ ישראל בקרבם של יהודי מרוקו נשמרה לאורך כל השנים והדורות.

קהילת יהודי מרוקו ידועה במנהגים ובמסורות המיוחדים שלה.

מרבית האוכלוסייה היהודית במרוקו שמרה על המצוות, על הדת ועל המסורת היהודית בדבקות על אף הקושי לחיות לצד רוב מוסלמי.

החג המזוהה ביותר עם העדה הוא חג המימונה, הנחוג במוצאי חג הפסח. מנהג נוסף שמקובל בקרב יהודים ממרוקו הוא טקס החינה שנערך לפני חתונות. מאכלים מוכרים ומפורסמים בעדה המרוקאית החמין (סח'נה), הספינז' (סופגניה בחנוכה), המופלטה (בחג המימונה), הקוסקוס (בשרי וחלבי) ועוד רבים אחרים.

ייחודה של קהילת מרוקו  

בשנת 1948 (קום המדינה) היה מספר היהודים בצפון אפריקה (תוניסיה, אלג'יר ומרוקו) כארבע מאות אלף. הריכוז היהודי הגדול ביותר היה במרוקו- כ-265,000 יהודים.

הקהילות היהודיות בערים מרכזיות מרוקו
העיר	1912	1936	1951
מרקש	15,000	25,600	17,000
מוגדור	12,000	6,200	5,500
פאס	10,000	10,500	14,000
טנג'יר	10,000	10,000	10,000
קזבלנקה	7,000	38,000	80,000
מקנס	7,000	9,500	13,000
תטואן	6,500	6,000	6,500
צפרו	-	4,400	4,400
מזגאן	3,000	3,500	3,100
סאפי	2,500	3,600	3,800
רבאט	2,000	6,700	13,000

חברת יהודי מרוקו אופיינה בלכידות ציבורית, בחום משפחתי, עוטף, מחבק, עוזר ותומך וזה נמשך כך עד היום.                                                               קהילת יהודי מרוקו התרכזה בעיקר בקזבלנקה, רבאט הבירה, אגדיר, מרקש, מקנס, צפרו ופאס.

בשנת 1947 במרוקו קרוב ל-50% מיהודי מרוקו התפרנסו ממסחר, 38% ממלאכה ותעשייה, והשאר עסקו בתחומים כגון מנהל (כולל שירותי דת), צורפות, פקידות, שירותי בית, חקלאות ועוד.

השתלבות יוצאי מרוקו במדינת ישראל

העלייה הגדולה של למעלה מ-200 אלף יהודים ממרוקו לישראל נתקלה בקשיים לצד הצלחה. חלק מהעולים החדשים, בעיקר אלו שהגיעו לארץ כחלק מעלייה א', שוכנו תחילה במעברות ותנאי המחיה בהן היו קשים.

בנוסף בקרב חלק מיוצאי אירופה התקיימו דעות קדומות נגד בני העלייה החדשה לגבי "מזגם" או תרבותם, דבר שהוביל לאפליה חברתית כנגד העולים בתחומי החיים השונים.

בשנים הראשונות לקום המדינה, עם כינונה של מדיניות פיזור האוכלוסין, חלק ניכר מהעולים ממרוקו ייושבו במושבים וישובים פריפריאליים בעלי אופי חקלאי. בעוד שחלק קטן מהעולים הגיעו עם רקע חקלאי במרוקו, ולכן השתלבו בהצלחה בחיים החקלאיים בארץ ופיתחו מושבים מצליחים.

רוב גדול של עולי מרוקו היו מורגלים בחיים עירוניים וחוו קשיים מהמעבר לאורח חיים חקלאי. עקב כך הייתה נפוצה בשנים הראשונות לעלייה ממרוקו הגירה פנימית בישראל מישובי הספר לערים הגדולות.

במהלך שנות ה-60 צמחה תנועת עודד, התארגנות של סטודנטים יהודים ממוצא מרוקאי באוניברסיטאות מובחרות בצרפת, שרצו לשפר את מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי של עולי מרוקו בישראל. כחלק מפעילות התנועה עלו לארץ יותר מ-1000 סטודנטים יהודים ממוצא מרוקאי מצרפת. סטודנטים אלה קידמו יוזמות של חינוך ומפעלים תרבותיים בשכונות מצוקה ברחבי הארץ.

מדיניות כלפי העולים מארצות המזרח שנתפשה כמפלה וגזענות כלפיהם הובילה, בין השאר, למחאה אקטיבית אשר שני ביטוייה הבולטים היו ב"אירועי ואדי סאליב", בהנהגתו של דוד בן הרוש והקמתה של תנועת "הפנתרים השחורים". תנועות אלה הציבו לעצמם כמטרה את קידום מצבם החברתי של מזרחים, ונלחמו כדי שיתאפשר להם לתפוס את מקומם בחברה הישראלית.

שמונה עשרה שנים לאחר האירועים בואדי סאליב, בשנת 1977, הצליחו יוצאי צפון אפריקה להשמיע את קולם הברור בפוליטיקה הלאומית, במהפך של 1977 בא לידי ביטוי בצורה גלויה לעין כוחם הדמוגרפי של המזרחים. הם הצליחו להעלות לשלטון את תנועת הליכוד בראשות מנחם בגין, ולהדיח מן השלטון את הממסד של מפא"י.

במסגרת חילופי שלטון זה חשו רבים מבני הדור הראשון והשני של יוצאי ארצות האסלאם ("ישראל השנייה") כי עתה ניתן להם פתחון פה, וחלק בהנהגת המדינה, שנמנע מהם במשך כל שנות שלטונה של מפא"י.

ישראל היא המדינה שבה חיים הכי הרבה יהודים שמוצאם במרוקו, ביניהם כ-150 אלף יהודים שארץ הלידה שלהם היא מרוקו, ו-340 אלף נוספים שזו ארץ הלידה של אביהם.‏

בנוסף יש ישראלים רבים שהם דור שלישי ליוצאי מרוקו או לחלופין עם מוצא משפחתי חלקי משם. בישראל של שנות האלפיים יהודים שמוצאם במרוקו מעורים בחברה הישראלית, ומספר מרכזים פועלים לשימור מורשת יהדות מרוקו, ביניהם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. בנוסף יש בישראל מחקר אקדמי ענף בתחום ההיסטוריה והתרבות של יהדות מרוקו ובישראל יושבים החוקרים החשובים ביותר בתחום, במיוחד ניתן לציין את מכון המחקר ע"ש יצחק בן צבי. בין היוזמות הראויות לציון לשימור המורשת היהודית-מרוקאית ניתן לציין את הוצאתם לאור של מילונים של השפה המרוקאית יהודית, הרכבים מוזיקליים המנגנים מוזיקה אנדלוסית (בראשם התזמורת האנדלוסית הישראלית) או מוזיקה מודרנית של יהודי מרוקו ויוזמות שונות בתחומים אמנותיים ותרבותיים אחרים.

כיום, מצויים רבים מצאצאי העלייה המרוקאית בקדמת הבמה בישראל בתחומים שונים; הן בשדרת הניהול בחברות המובילות במשק, הן בשדרת הפיקוד בצה״ל והן בתחומי הפוליטיקה, הספורט, התרבות והתקשורת.

הנושא בו בחרתי לעבודת החקר

 הנושא לעבודת החקר

הנושא בו בחרתי לעבודת החקר שלי לזכרו של רותם שני ז"ל הוא עליית יהודי מרוקו לארץ ישראל.

אני בחרתי בנושא זה משום שסבי שמואל, אביה של אמי נולד במרוקו ועלה בגיל 13 יחד עם משפחתו לארץ ישראל.                                                                                                               

לאורך השנים, שמעתי סיפורים רבים ומרתקים על עלייתו של סבי לארץ.

סבי סיפר לי על החיים במרוקו לצד הערבים, על הרצון לעלות לציון, על התכנית לעלייה לארץ ישראל ועל ההתארגנות לעזיבה. כמו כן, הוא סיפר על הקשיים בארץ בהיותם עולים מארצות ערב, על ההתאקלמות ועל הסיפור המרתק והמרגש שהביא אותם לכפר סבא, עיר הולדתי. 

עם סבי ואבי בעלייתי לתורה

הסיפורים הללו בהיותם סיפורים מעניינים, מלאי נחישות, חריצות, התמדה ואמונה גדולה, סיקרנו אותי עד מאוד ולאור זאת בחרתי ללמוד ולחקור על נושא זה.

יתר על כן, המורשת והמסורת המרוקאית מלווה אותי ואת משפחתי באירועים שונים ביום יום. אירועים אלו באים לידי ביטוי במאכלים שעל שולחננו בשבתות, בחגיגות המימונה ובתפילות מדי שנה בבית הכנסת המרוקאי שבכפר סבא שבו כמובן עליתי לתורה.

זיקה זו והחיבור לשורשים של משפחתי, הגבירה את הרצון שלי ביתר שאת ללמוד עוד על יהודי מרוקו.  

רשימת מקורות מידע:

משרד העלייה והקליטה

וויקיפדיה- העלייה ממרוקו

עליות- עליית יהודי מרוקו

מט"ח- עלייה מצפון אפריקה

מורשת יהדות מרוקו- עברה ותרבותה