פרק שני

פרק ב'- עליות יהודי מרוקו לארץ ישראל

בעת שהוקמה מדינת ישראל, התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו מצד האוכלוסייה המקומית, שזעמה על הישגם של היהודים והצלחתם במלחמה (מלחמת העצמאות) על ארץ ישראל (פלסטין לפיהם). חשש זה הלך והתגבר בשנים 1954-1955, לאור העובדה כי עצמאותה של מרוקו ושחרורה מחסות צרפת, נראתה קרובה יותר ויותר. בשנים אלה החמיר מצבם של יהודי מרוקו בשל התגברות הטרור במדינה והיחס העוין כלפי היהודים מצד האוכלוסייה המקומית.

בשנת 1948 חיו במרוקו קרוב לרבע מיליון יהודים, אך שלושה גלי יציאה עיקריים, רוקנו אותה כמעט כליל מיהודיה. לא כל היהודים שהיגרו ממרוקו עלו לישראל: חלקם הגיעו לאירופה, בעיקר לצרפת, ואחרים הגיעו לארצות הברית או לקנדה, אך רוב יהודי מרוקו בחרו לעלות לישראל ולהישאר בה, למרות הקשיים הרבים שעמדו בפניהם.

עם פרוץ המאבק על עצמאותה של מרוקו התעוררה בישראל דאגה לשלום יהודיה. התקרבותה של מרוקו אל העולם הערבי ואל הליגה הערבית גרמה לשינוי ביחסה ליהודים, והאנטישמיות בה גברה. מדינת ישראל ראתה את עצמה כאחראית לשלומם של היהודים בתפוצות, ולקחה על עצמה את המשימה לעזור ליהודים  להתמודד עם המצב החדש במרוקו: בחודש יולי 1954 הוטלה על "המוסד לתפקידים מיוחדים", בשיתוף עם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, המשימה להקים במרוקו מחתרת יהודית להגנה עצמית. ראשוני השליחים של "המוסד" הגיעו למרוקו בחודש אוקטובר 1955. בחודש נובמבר 1955 הוקמו בקזבלנקה החוליות הראשונות של "גונן" - הארגון להגנה עצמית. בחודש ינואר 1956 הוקמה "המסגרת" - המחתרת היהודית בצפון-אפריקה. לצד השליחים הישראלים פעלו ב"מסגרת" מגויסים מיהודי מרוקו – צעירים שגויסו מקרב תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן. צעירים אלה, כמו מפקדיהם הישראלים, היו נתונים בסכנה עקב פעילותם ולעתים קרובות אף נאסרו ונחקרו בעינויים. "המסגרת" הייתה מורכבת מארבע זרועות מוגדרות ועצמאיות, שעסקו בארגון ההגנה על הקהילות היהודיות והעלאתם לארץ. ב-1 במרס 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה, ומיד לאחר מכן נאסרה בה כל פעילות ציונית. שליחי הסוכנות היהודית צוו לצאת ממרוקו וכל הפעילות הציונית ירדה למחתרת.

שלושת תקופות העלייה העיקריות שליהודי מרוקו ארצה:

    1948-1956-עלייה חוקית: מיום הקמת מדינת ישראל ועד הכרזת העצמאות של מרוקו עלו לישראל 85,623 יהודים. עם הקמת מדינת ישראל התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו, שכן ההמונים במרוקו לא השלימו עם אובדן פלסטין ועם ניצחון היהודים. חשש לגורל היהודים התעורר גם לקראת הכרזת עצמאות מרוקו ושחרורה מחסות צרפת, והדאגה גברה לאחר המהומות האנטי-צרפתיות, שבהן נרצחו שבעה סוחרים יהודים. בתוך תקופה זו עברה על יהודי מרוקו תקופה קשה במיוחד, לאחר שב-15 בנובמבר 1951 התקבלה במשרד לתיאום של הסוכנות היהודית ושל ממשלת ישראל ההחלטה להנהיג מדיניות סלקציה כלפי יהודי תוניסיה ומרוקו ולאפשר רק את עלייתן של משפחות שהיו יכולות להתקיים בארץ בכוחות עצמן. רופאים מטעם משרד הבריאות נשלחו למדינות אלה כדי ליישם את מדיניות הסלקציה. הסכנה שריחפה על יהודי מרוקו סמוך להכרזה על עצמאותה דחפה את יוצאי צפון-אפריקה בקרב מנהיגי התנועה הציונית לקרוא לארגון עליית הצלה ולביטול גזירות הסלקציה, ולנוכח הסכנה אישרה ההנהלה הציונית בשנת 1955 להעלות לארץ 3,000 עולים ממרוקו בחודש, והקריטריונים לסלקציה התגמשו.

    1956-1961-" עלייה ב' ": בתקופה זו עלו ממרוקו בדרך בלתי חוקית כ-30,000 יהודים. כמו כן, עם ההכרזה על עצמאות מרוקו במרס 1956 נאסרה בה פעילות ציונית ונאסרה הגירת יהודים לישראל. ב-10 ביוני 1956 סגרו שלטונות מרוקו העצמאית את "קדימה"- הזרוע של מחלקת העלייה הישראלית שפעלה בגלוי במרוקו מאז חודש מאי 1949. כאמור, כבר בחודש ינואר 1956 הקים המוסד את המחתרת היהודית להגנה עצמית במרוקו, שכונתה בשם הצופן "המסגרת". לאחר הפסקת הפעילות במשרדי "קדימה" ויציאת כל שליחי הסוכנות היהודית ממרוקו החליטה ממשלת ישראל, בחודש ספטמבר 1956, ש"המסגרת" תקבל על עצמה גם את ארגון העלייה החשאית ממרוקו, והאחריות לכך תתחלק בין איסר הראל, אז ראש המוסד, ושלמה זלמן שרגאי, אז ראש המחלקה לעלייה בסוכנות היהודית. העלאת יהודים לישראל הייתה משימה רבת סיכונים לנוכח האיסורים שהטיל השלטון. מי שנתפסו מפירים את החוק נעצרו, הושלכו למעצר, נחקרו ואף עונו. האירוע הטראומטי ביותר באותה תקופה, שעורר הדים רבים בארץ ובעולם, היה אסון ספינת המעפילים "אגוז", שטבעה בהפלגתה ה-13, בינואר 1961, כשעל סיפונה 43 עולים ואיש המוסד חיים צרפתי. לאחר טביעת "אגוז" הופצו כרוזי מחאה במרוקו במבצע "בזק", שנעשה בתכנון "המסגרת" ובהדרכת אנשיה. במבצע זה השתתפו גם רבים מחברי תנועות הנוער הציוניות במרוקו. כמה ממפיצי הכרוז נאסרו, ובעקבותיהם נאסרו גם רבים מפעילי "המסגרת", נחקרו ועונו באכזריות. עקב המבצע, חרף תוצאותיו הקשות, עלה כבודם של מדינת ישראל ושליחיה, ורוח אחרת, של ביטחון עצמי, כבוד עצמי וגאווה, החלה לנשוב בקרב יהדות מרוקו.

    1961-1964- "מבצע יכין": מבצע זה, שמכונה גם " עלייה ג' ", התחיל ב-28 בנובמבר 1961, ובמסגרתו עלו עד שנת 1964 כ-80,000 מיהודי מרוקו. שלא כמו " עלייה ב' " שנעשתה בתנאי מחתרת ועקב כך הייתה כרוכה בסיכונים רבים, התנהל מבצע זה מתוך הסכם ובהעלמת עין מצד המלך חסן השני וממשלתו. לפי ההסכם שהושג היו היהודים רשאים לעזוב את מרוקו, בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל והגוף שמטפל בהגירה אינו גוף ציוני, אלא ארגון ההגירה הבין-לאומי – היא"ס (Hebrew Sheltering and Immigrant Aid Society) שייסדה יהדות ארצות הברית בשנת 1909. במסגרת הסכם זה שילמה ישראל בעבור כל עולה "כופר" - 50 דולר. שליחי "המסגרת" פעלו בחסות היא"ס עד אמצע שנות ה-60.

בנוסף לכך, תקופה נוספת של עלייה, אמנם מתונה יותר, הייתה ממלחמת שששת הימים עד שנות האלפיים:

    1967- שנות ה-2000 – מלחמת "ששת הימים": מלחמת ששת הימים שנערכה 1967 לוותה בהתגברות האיומים מצד האוכלוסייה המרוקאית המוסלמית כלפי יהודי מרוקו. לכן החל הגל הגדול האחרון של הגירת יהודים ממרוקו. חלק מהיהודים עלו לישראל בעוד שחלק היגרו לצרפת, ארצות הברית וקנדה. משנת 1971 עד תחילת שנות האלפיים עלו לישראל כ-15 אלף יהודים שארץ לידתם היא מרוקו, חלקם לאחר שחיו בצרפת פרק זמן מסוים. גל עלייה אחרון זה התאפיין ברמת השכלה וברקע סוציו-אקונומי גבוהים של העולים. כך למשל החל משנת 1972 מספר שנות ההשכלה הממוצעות בקרב העולים שארץ לידתם היא מרוקו עלה על מספר שנות ההשכלה הממוצעות של יהודים ילידי ישראל. באופן דומה, שיעור האקדמאים בקרב העולים שנולדו במרוקו עמד על 20 אחוז ב-1972 ועל כ-35 אחוז בשנות ה-80, יותר משיעור האקדמאים בישראל שנע סביבות ה-20 אחוז כל אותה תקופה.

העלייה ממרוקו לפי תקופת עלייה‏[6]
תקופת עלייה	מספר העולים
1948 - 1951	28,263
1952 - 1960	95,945
1961 - 1971	130,507

מאז הקמת מדינת ישראל ועד היום עלו ממרוקו קרוב לרבע מיליון יהודים, המספר הגדול ביותר של יהודים שעלו מארץ מוסלמית.        כיום נותרו מספר אלפים אחדים של יהודים במרוקו, ובמהלך שנת 2012 עלו לישראל 40 יהודים נוספים מהמדינה.