פרק שלישי

פרק ג'- הקליטה בארץ: קשיים והצלחות

בהגיעם לישראל, לאחר כל תלאות העלייה, נתקלו יהודי מרוקו בקשיים רבים. חלק מהעולים החדשים, בעיקר אלו שהגיעו לארץ כחלק מעלייה א', שוכנו תחילה במעברות ותנאי המחיה בהן היו קשים.

בשנים הראשונות לקום המדינה, חלק רב מהעולים ממרוקו ייושבו במושבים חקלאים. למרות שחלק קטן מהעולים הגיעו עם רקע חקלאי וניסיון בענף החקלאות, חלקם הצליחו להשתלב בחיים החקלאיים בארץ ופיתחו מושבים מצליחים‏. הרוב הגדול של יהודי מרוקו היו עם רקע של חיים עירוניים וחוו קשיים מהמעבר לאורח חיים חקלאי. עקב כך, בשנים הראשונות לעלייה של יהודי מרוקו הייתה נפוצה הגירה פנימית בישראל מהישובים החקלאיים לערים הגדולות.

עלייה לארץ ישראל

יחד עם זאת, הקושי העיקרי שנתקלו בו העולים המזרחיים בכלל, והעולים ממרוקו בפרט, היה גישת "כור ההיתוך", שבאה לידי ביטוי ביחס עוין ומזלזל מצד הקולטים.

בשנים אלו פעלה ממשלת ישראל לעיצוב החברה במדינה לפי מדיניות כור ההיתוך. לפי מדיניות זו, ביקשה המדינה לשלב את העולים, שהגיעו מארצות שונות ומתרבויות שונות, בתרבות אחידה אחת, וכך ליצור זהות ישראלית משותפת. מדיניות כור ההיתוך התעלמה במכוון ממגוון התרבויות שהביאו אתם העולים מארצות שונות. תרבויות אלו נחשבו לתרבויות גלותיות, עדתיות ומיושנות. התרבות הישראלית שביקשה המדינה לפתח ולהטמיע בקרב העולים, התבססה בעיקר על התרבות שהתפתחה ביישוב בארץ ישראל, ועל התרבות האירופית שהביאו אתם העולים בעליות הראשונות.

על אף הרצון של ממשלת ישראל ליצור תרבות אחידה, מפגש העדות יצר התנגשות תרבותית קשה, חוסר הבנה ולעיתים אף עוינות גלויה ובוז. מצד אחד האשכנזים, אלה שבנו את הארץ לפי הבנתם ואורח חייהם שלטו באופן טבעי בעמדות ההנהגה ונהנו מרמת חיים סבירה. מצד שני המזרחיים, שנמצאו בתחתית הסולם החברתי והסיכוי שלהם לחדור למוסדות השלטון המשק והעיתונות המשפיעים היה כמעט בלתי אפשרי.                                             ברוח גישה זו לקליטת העלייה, שהייתה מקובלת בשנות ה-50, הופעל על העולים לחץ לוותר על סמלים, ערכים מסורתיים ומנהגים שהביאו עמם מתוך כוונה לעודדם לאמץ את הערכים והסמלים של החברה הישראלית ולהיטמע בה. יישומו של עקרון "כור היתוך" התבטא במעורבות אינטנסיבית, ולעתים קרובות בוטה, בכל תחומי החיים של העולים, החל בהפניה למסגרות התיישבות ולענפי תעסוקה ונמשך בהתערבות בהיגיינה האישית. גישה זו הביאה להערמת קשיים ולפגיעה בכבודה של מסגרת המשפחה המסורתית המרוקאית ולערעור הסמכות של ראש המשפחה, שבמרוקו לא היו עליה עוררין כלל.

ההתמודדות של רשויות המדינה והחברה הקולטת עם ארגון עלייה גדולה ועם קליטתה בתחומי החברה, הכלכלה והתרבות הייתה מורכבת ועוררה סוגיות לא פשוטות במגוון תחומים.

אוהלים כפתרונות הדיור

בשנים 1948-1950 בעקבות עלייתם של מאות אלפי יהודים לארץ נדרשו פתרונות דיור מידיות, על כן, העולים נקלטו במחנות ואוהלים. כחלק מפתרונות הדיור, השלטונות איתרו מספר פתרונות:

1. שיכון העולים בצריפים של מחנות צבא בריטיים לשעבר.

2. שיכון בבתים נטושים שהותירו הערבים.

3. הקמת מחנות אוהלים גדולים מאותרים בחיפזון.

4. עולים רבים מצאו מקלט אצל קרובי משפחה ובקיבוצים.

בהתחלה הקליטה הייתה נוחה: הצעירים גויסו, המבוגרים נקלטו במקומות עבודה שהיה בהם צורך בידיים עובדות. לאחר מכן, נוצר קושי והעולים פלשו לכל מקום מגורים נוח. נוצרו בשולי הערים הגדולות שכונות עוני מחולקות לפי עדות וארץ מוצא.

בשנים 1950-1952 לאור עליה המונית ומתמשכת של מאות אלפי יהודים נוספים, הוחלט להקים מעברות לצד ישובים קיימים. הוקמו 11 יישובי מעברות מפחונים. הסוכנות היהודית סיפקה לעולים מזון, חינוך ושירותי בריאות. חלק מהעולים יצאו לעבודה בעיר הקרובה, בתעשייה, שירותים וחקלאות. רבים מוותיקי הישובים עסקו בקליטת העולים שלידם.

פחונים ומעברות

תנאי החיים במעברות היו קשים ללא חשמל וללא מים ( 1950 הייתה שנה קשה במיוחד בכל הארץ היה חורף קר, קשה ואף מושלג).

למרות חוק חינוך חובה לא היו מספיק מורים, חלק מן ההורים חשש לשלוח את ילדיו לבית הספר מחשש לאובדן המסורת  או כי כל הנטל הכלכלי היה  גם על כתפי הילדים. הקושי בקיום חינוך מסודר הייתה גם בעיית השפה שנבעה מהשוני התרבותי שבין הילדים, והמשיכה של הילדים לזרמי החינוך השונים.

מורות חיילות, מדריכי נוער, נשות ויצ"ו הדסה והמזרחי לקחו חלק בהנחלת הלשון העברית לכלל העולים.

בשנים 1952-1954 החל תהליך של העברת העולים למבני קבע. התהליך נמשך למעלה מ 10 שנים. המעברות נסגרו והאוכלוסייה פוזרה. כדי להתגבר על בעיית האבטלה הוחל בפעולות של "עבודות דחק" היו אלה עבודות מזדמנות הדורשות יכולות פיזיות גבוהות שאותן יזמה הממשלה כגון: ייעור, סיקול שטחים וסלילת כבישים. השכר בעבודות אלו היה נמוך ביותר.

בשנים 1954-1956 החל תהליך של הפניית העולים לאזורי התיישבות חדשים, עיירות פיתוח וחבלי התיישבות חקלאית. במקביל החלו בפיזור המעברות וחיסולן הסופי.

חלק מהעולים שהגיעו בשנים אלו הופנו ליישובים כפריים ועיירות פיתוח. הוחל בהקמת חבלים חדשים כגון: חבל תענך וחבל לכיש. בדרך זו הושגו המטרות הבאות:

1. "שרשרת הביטחון" – יישוב אזורים ריקים לאורך הגבול ( גב ההר באזור ירושלים ובגבול הצפון).

2. פתרון כלכלי-  שילוב אוכלוסייה חסרת מקצוע בחקלאות.

עיירת פיתוח

3. עיירות הפיתוח – עד שנת 1956 הוקמו 27 עיירות פיתוח והן נתנו פתרון הולם לבעיות הדיור, לפיזור האוכלוסייה ולהקמת מרכזים עירוניים שיתנו מענה מרכזי ליישובים החקלאיים בסביבתם. במרכזים ניתנו שירותים מגוונים שכללו מרכזים מסחריים, משרדי ממשלה, בנקים, בתי חולים, בתי ספר אזוריים ומפעלי תעשייה.

לאור הגידול באוכלוסייה והקמת פתרונות הדיור שפורטו לעיל, צורת ההתיישבות החדשה שינתה את משקלן של צורות ההתיישבות, מהתיישבות החקלאית הקיבוצית, להתיישבות עירונית.

בשנות ה-60 היו יהודי מרוקו בישראל בעלי רמת חיים ירודה ביותר. שיעור הבערות (אנאלפביתיות- אי ידיעת קרוא וכתוב) בקרבם היה גבוה מאד, והדבר בא לידי ביטוי בתחום התעסוקה: יכולתם להשיג השכלה, עבודה ראויה כדי לפרנס את המשפחה. הדרך היחידה לצאת מהמצוקה, הייתה מוגבלת. לאור כל זאת המשיכו לתסוס בתוכם תחושות השפלה, אי-צדק, טינה וקיפוח .בנוסף, בקרב חלק מיוצאי אירופה התקיימו דעות קדומות נגד בני העלייה החדשה לגבי "מזגם" או תרבותם, דבר שהוביל לאפליה חברתית כנגד העולים בתחומי החיים השונים.

כותרת בעיתון ידיעות אחרונות על "אירועי ואדי סאליב"

בהמשך, צמחה תנועת עודד, תוצר התארגנות של סטודנטים יהודים ממוצא מרוקאי באוניברסיטאות מובחרות בצרפת, שרצו לשפר את מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי של עולי מרוקו בישראל. כחלק מפעילות התנועה עלו לארץ יותר מ-1000 סטודנטים יהודים ממוצא מרוקאי מצרפת. סטודנטים אלה קידמו יוזמות של חינוך ומפעלים תרבותיים בשכונות מצוקה ברחבי הארץ.

כרזה מ"אירועי ואדי סאליב"

המדיניות כלפי העולים מארצות המזרח שנתפשה כמפלה וגזענית כלפיהם הובילה, בין השאר, למחאה אקטיבית אשר שני ביטוייה הבולטים היו ב"אירועי ואדי סאליב" בשנת 1959-  שכללו סדרת הפגנות רחוב ומהומות בשכונת ואדי סאליב בחיפה.

תגובת התושבים נבעה ממצוקה סוציו-אקונומית ממנה סבלו והצביעה על הפערים שהלכו וגדלו ברמת ההכנסות בין המזרחים והאשכנזים, על האבטלה בקרב המזרחים ועל ניכור שגדל והלך בין דור העולים, שחש מוזנח ומקופח, ובין הוותיקים, אנשי מפא"י, שהיו ברובם ממוצא אשכנזי. "אירועי ואדי סאליב" העלו לראשונה את עוצמת הבעיה העדתית על סדר היום של מדינת ישראל, כאשר התברר כי רבים מעולי ארצות האסלאם חשו אפליה על רקע עדתי.

ארגון "הפנתרים השחורים"

ואירוע נוסף של הקמת תנועת "הפנתרים השחורים". תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של עולים לישראל ממדינות ערב, שהוקמה בשנת 1971 במחאה על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה.

האירועים היו נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים. תנועות אלו הציבו לעצמם כמטרה את קידום מצבם החברתי של מזרחים, ונלחמו כדי שיתאפשר להם לתפוס את מקומם בחברה הישראלית.

בשנת 1977, הצליחו יוצאי צפון אפריקה להשמיע את קולם הברור בפוליטיקה הלאומית, במהפך של שנת 1977 אשר בא לידי ביטוי בצורה גלויה לעין כוחם הדמוגרפי של המזרחים. הם הצליחו להעלות לשלטון את תנועת הליכוד בראשות מנחם בגין, ולהדיח מן השלטון את הממסד של מפא"י. במסגרת חילופי שלטון זה חשו רבים מבני הדור הראשון והשני של יוצאי ארצות האסלאם כי עתה ניתנה להם האפשרות להביע את דעתם ולקחת חלק בהנהגת המדינה, מה שנמנע מהם במשך כל שנות שלטונה של מפא"י.

ראש הממשלה ה-6 מנחם בגין

נוסף על כך, מפלגת ש"ס, או בשמה המקורי התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה, הוקמה בשנת 1984 על ידי הרב הראשי הספרדי היוצא, עובדיה יוסף, והרב האשכנזי-ליטאי הרב שך. הרב עובדיה יוסף, שחתר להקמת מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית כדי להתנתק במשך הזמן מהפטרונות האשכנזית, בעיקר בתחום החינוך, שיתף עמו פעולה. על-פי המצע שלה, מטרותיה של ש"ס היו להביא לכך שלא תהיה אפליה בין ספרדים לאשכנזים, ומטרה נוספת, לקרב את הספרדים אל היהדות. בתקופת היו"ר אריה דרעי הייתה לש"ס השפעה מכריעה בפוליטיקה הישראלית. בבחירות לכנסת ה-14, שנערכו בשנת 1996, קיבלה ש"ס עשרה מנדטים והייתה למפלגה הפוליטית השלישית בגודלה בישראל. בבחירות 1999 זכתה המפלגה בניצחון סוחף כשקיבלה 17 מנדטים.

כיום, מצויים רבים מצאצאי העלייה המרוקאית בקדמת הבמה בישראל בתחומים שונים ולהלן שמות חלק מהאנשים המוכרים בחברה הישראלית:

בשדרת העסקים- אשת העסקים ירדנה עובדיה,  

בשדרת הפיקוד בצה״ל – אלוף פיקוד דרום במיל סמי תורג'מן, אלוף פיקוד העורף במיל גבי אופיר.

ראש עיריית כפר סבא יהודה בן חמו

בתחומי הפוליטיקה- ראש עיריית כפר סבא- יהודה בן חמו, סגן יו" הכנסת לשעבר- מאיר כהן, ח"כ ושר בממשלות ישראל- מאיר שטרית.

הספורט-   הכדורגלן אלי אוחנה.

הדת- הרב הספרדי הראשי הרב שלומי עמר.

התרבות והתקשורת- השחקן- זאב רווח והשחקנית אוולין הגואל, הסופר עוזיאל חזן, הקומיקאים שלום אסייג, יעקב כהן ומאיר סויסה, השחקנים. בנוסף לכך, הועלתה לאחרונה סדרת טלוויזיה סאטירית בשם "שנות ה-80" אשר עוסקת במרוקאים בשנות ה-80 בכיכובם של השחקנים אוולין הגואל, יעקב כהן, שלום אסייג ובנו דניאל אסייג.

השחקן זאב רווח

כוכבי הסדרה "שנות ה-80" 

פרק שני מעודכן

פרק ב'- עליות יהודי מרוקו לארץ

בעת שהוקמה מדינת ישראל, התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו מצד האוכלוסייה המקומית, שזעמה על הישגם של היהודים והצלחתם במלחמה (מלחמת העצמאות) על ארץ ישראל (פלסטין לפיהם). חשש זה הלך והתגבר בשנים 1954-1955, לאור העובדה כי עצמאותה של מרוקו ושחרורה מחסות צרפת, נראתה קרובה יותר ויותר. בשנים אלה החמיר מצבם של יהודי מרוקו בשל התגברות הטרור במדינה והיחס העוין כלפי היהודים מצד האוכלוסייה המקומית.

בשנת 1948 חיו במרוקו קרוב לרבע מיליון יהודים, אך שלושה גלי יציאה עיקריים, רוקנו אותה כמעט כליל מיהודיה. לא כל היהודים שהיגרו ממרוקו עלו לישראל: חלקם הגיעו לאירופה, בעיקר לצרפת, ואחרים הגיעו לארצות הברית או לקנדה, אך רוב יהודי מרוקו בחרו לעלות לישראל ולהישאר בה, למרות הקשיים הרבים שעמדו בפניהם.

עם פרוץ המאבק על עצמאותה של מרוקו התעוררה בישראל דאגה לשלום יהודיה. התקרבותה של מרוקו אל העולם הערבי ואל הליגה הערבית גרמה לשינוי ביחסה ליהודים, והאנטישמיות בה גברה. מדינת ישראל ראתה את עצמה כאחראית לשלומם של היהודים בתפוצות, ולקחה על עצמה את המשימה לעזור ליהודים  להתמודד עם המצב החדש במרוקו: בחודש יולי 1954 הוטלה על "המוסד לתפקידים מיוחדים", בשיתוף עם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, המשימה להקים במרוקו מחתרת יהודית להגנה עצמית. ראשוני השליחים של "המוסד" הגיעו למרוקו בחודש אוקטובר 1955. בחודש נובמבר 1955 הוקמו בקזבלנקה החוליות הראשונות של "גונן" - הארגון להגנה עצמית. בחודש ינואר 1956 הוקמה "המסגרת" - המחתרת היהודית בצפון-אפריקה. לצד השליחים הישראלים פעלו ב"מסגרת" מגויסים מיהודי מרוקו – צעירים שגויסו מקרב תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן. צעירים אלה, כמו מפקדיהם הישראלים, היו נתונים בסכנה עקב פעילותם ולעתים קרובות אף נאסרו ונחקרו בעינויים. "המסגרת" הייתה מורכבת מארבע זרועות מוגדרות ועצמאיות, שעסקו בארגון ההגנה על הקהילות היהודיות והעלאתם לארץ. ב-1 במרס 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה, ומיד לאחר מכן נאסרה בה כל פעילות ציונית. שליחי הסוכנות היהודית צוו לצאת ממרוקו וכל הפעילות הציונית ירדה למחתרת.

שלושת תקופות העלייה העיקריות של יהודי מרוקו ארצה:

עלייה א'

      1948-1956-עלייה חוקית: מיום הקמת מדינת ישראל ועד הכרזת העצמאות של מרוקו עלו לישראל 85,623 יהודים. עם הקמת מדינת ישראל התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו, שכן ההמונים   במרוקו לא השלימו עם אובדן פלסטין ועם ניצחון היהודים. חשש  לגורל היהודים התעורר גם לקראת הכרזת עצמאות מרוקו ושחרורה מחסות צרפת, והדאגה גברה לאחר המהומות האנטי-צרפתיות, שבהן נרצחו שבעה סוחרים יהודים. בתוך תקופה זו עברה על יהודי מרוקו תקופה קשה במיוחד, לאחר שב-15 בנובמבר 1951 התקבלה במשרד לתיאום של הסוכנות היהודית ושל ממשלת ישראל ההחלטה להנהיג מדיניות סלקציה כלפי יהודי תוניסיה ומרוקו ולאפשר רק את עלייתן של משפחות שהיו יכולות להתקיים בארץ בכוחות עצמן. רופאים מטעם משרד הבריאות נשלחו למדינות אלה כדי ליישם את מדיניות הסלקציה. הסכנה שריחפה על יהודי מרוקו סמוך להכרזה על עצמאותה דחפה את יוצאי צפון-אפריקה בקרב מנהיגי התנועה הציונית לקרוא לארגון עליית הצלה ולביטול גזירות הסלקציה, ולנוכח הסכנה אישרה ההנהלה הציונית בשנת 1955 להעלות לארץ 3,000 עולים ממרוקו בחודש, והקריטריונים לסלקציה התגמשו.

משפחה שהגיעה לארץ בעליה

      1956-1961-" עלייה ב' ": בתקופה זו עלו ממרוקו בדרך בלתי חוקית כ-30,000 יהודים. כמו כן, עם ההכרזה על עצמאות מרוקו במרס 1956 נאסרה בה פעילות ציונית ונאסרה הגירת יהודים לישראל. ב-10 ביוני   1956 סגרו שלטונות מרוקו העצמאית את "קדימה"- הזרוע של מחלקת העלייה הישראלית שפעלה בגלוי במרוקו מאז חודש מאי 1949. כאמור, כבר  בחודש ינואר 1956 הקים המוסד את המחתרת היהודית להגנה עצמית במרוקו, שכונתה בשם הצופן "המסגרת". לאחר הפסקת הפעילות במשרדי "קדימה" ויציאת כל שליחי הסוכנות היהודית ממרוקו החליטה ממשלת ישראל, בחודש ספטמבר 1956, ש"המסגרת" תקבל על עצמה גם את ארגון העלייה החשאית ממרוקו, והאחריות לכך תתחלק בין איסר הראל, אז ראש המוסד, ושלמה זלמן שרגאי, אז ראש המחלקה לעלייה בסוכנות היהודית. העלאת יהודים לישראל הייתה משימה רבת סיכונים לנוכח האיסורים שהטיל השלטון. מי שנתפסו מפירים את החוק נעצרו, הושלכו למעצר, נחקרו ואף עונו. האירוע הטראומטי ביותר באותה   תקופה, שעורר

אנדרטה לזכר נופלי אסון ספינת "אגוז" 

הדים רבים בארץ ובעולם, היה אסון ספינת המעפילים "אגוז", שטבעה בהפלגתה ה-13, בינואר 1961, כשעל סיפונה 43 עולים ואיש המוסד חיים 
צרפתי. לאחר טביעת "אגוז" הופצו כרוזי מחאה במרוקו במבצע "בזק", שנעשה בתכנון "המסגרת" ובהדרכת אנשיה. במבצע זה השתתפו גם רבים מחברי תנועות הנוער הציוניות במרוקו. כמה ממפיצי הכרוז נאסרו, ובעקבותיהם נאסרו גם רבים מפעילי "המסגרת", נחקרו ועונו באכזריות. עקב המבצע, חרף תוצאותיו הקשות, עלה כבודם של מדינת ישראל ושליחיה, ורוח אחרת, של ביטחון עצמי, כבוד עצמי וגאווה, החלה לנשוב בקרב יהדות מרוקו.

 

מבצע יכין

      1961-1964- "מבצע יכין": מבצע זה, שמכונה גם " עלייה ג' ", התחיל ב-28 בנובמבר 1961, ובמסגרתו עלו עד שנת 1964   כ-80,000 מיהודי מרוקו. שלא כמו " עלייה ב' " שנעשתה בתנאי מחתרת ועקב כך הייתה כרוכה בסיכונים רבים, התנהל מבצע זה מתוך הסכם ובהעלמת עין מצד המלך חסן השני וממשלתו. לפי ההסכם שהושג היו היהודים רשאים לעזוב את מרוקו, בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל והגוף שמטפל בהגירה אינו גוף ציוני,   אלא ארגון ההגירה הבין-לאומי – היא"ס                           (Hebrew Sheltering and Immigrant Aid Society) שייסדה יהדות ארצות הברית בשנת 1909. במסגרת הסכם זה שילמה ישראל בעבור כל עולה "כופר" - 50 דולר. שליחי "המסגרת" פעלו בחסות היא"ס עד אמצע שנות ה-60.

בנוסף לכך, תקופה נוספת של עלייה, אמנם מתונה יותר, הייתה ממלחמת שששת הימים עד שנות האלפיים:

      1967- שנות ה-2000 – מלחמת "ששת הימים": מלחמת ששת הימים שנערכה 1967 לוותה בהתגברות האיומים מצד האוכלוסייה המרוקאית המוסלמית כלפי יהודי מרוקו. לכן החל הגל הגדול האחרון של הגירת יהודים ממרוקו. חלק מהיהודים עלו לישראל בעוד שחלק היגרו לצרפת, ארצות הברית וקנדה. משנת 1971 עד תחילת שנות האלפיים עלו לישראל כ-15 אלף יהודים שארץ לידתם היא מרוקו, חלקם לאחר שחיו בצרפת פרק זמן מסוים. גל עלייה אחרון זה התאפיין ברמת השכלה וברקע סוציו-אקונומי גבוהים של העולים. כך למשל החל משנת 1972 מספר שנות ההשכלה הממוצעות בקרב העולים שארץ לידתם היא מרוקו עלה על מספר שנות ההשכלה הממוצעות של יהודים ילידי ישראל. באופן דומה, שיעור האקדמאים בקרב העולים שנולדו במרוקו עמד על 20 אחוז ב-1972 ועל כ-35 אחוז בשנות ה-80, יותר משיעור האקדמאים בישראל שנע סביבות ה-20 אחוז כל אותה תקופה.

מספר העולים	תקופת עלייה
28,263	1948 - 1951
95,945	1952 - 1960
130,507	1961 - 1971

מאז הקמת מדינת ישראל ועד היום עלו ממרוקו קרוב לרבע מיליון יהודים, המספר הגדול ביותר של יהודים שעלו מארץ מוסלמית. כיום נותרו מספר אלפים אחדים של יהודים במרוקו, ובמהלך שנת 2012 עלו לישראל 40 יהודים נוספים מהמדינה.

      

פרק ראשון מעודכן 2

פרק ראשון – ההיסטוריה וייחודה של קהילת יהודי מרוקו

מרוקו כמדינה

דגל המדינה

מרוקו היא המדינה הערבית הרביעית בגודלה אוכלוסייתה מונה כ-33 מיליון נפש (נכון לשנת 2014). מרבית תושבי המדינה (95%) הם מוסלמים סונים, ממוצא ערבי, ברברי או עירוב של שני העמים. 

המדינה בשלטון מונרכי ונמצאת בצפון-מערבי של יבשת אפריקה.

מרוקו ידעה לאורך השנים, שינויים רבים בהתייחס לגבולותיה ושלטונותיה:

הכיבוש הערבי של מרוקו התרחש בשנת 703. בעקבות הכיבוש התאסלמו התושבים המקומיים.

המטבע המקומי

באמצע המאה ה-17 עלתה לשלטון השושלת העלאווית, השולטת עד היום במרוקו. בשנת 1904 הוכרה מרוקו כמדינה בתחום ההשפעה של צרפת. מרוקו נעשתה למדינת חסות צרפתית עם חתימת הסכם פס ב-30 במרץ 1912. למרות זאת, חלק מצפון המדינה ("מרוקו הספרדית") נשלט על ידי ספרד.

משפחת המלוכה העלאווית המשיכה לשלוט בתקופה זו ולאחר קבלת העצמאות מצרפת ב-1956, הסולטאן מוחמד החמישי קיבל את התואר מלך ומרוקו נעשתה לממלכה עצמאית.

בשנת 1961 לאחר מותו של מוחמד החמישי, עלה לשלטון חסן השני, ששמר על זיקתה של מרוקו למערב ובמיוחד לארצות הברית, על אף הצטרפות המדינה בשנת 1958 לליגה הערבית (ארגון בינלאומי לשיתוף פעולה אזורי ולתיאום מהלכים חברתיים ופוליטיים משותפים הכולל את כל מדינות ערב ומדינות בעלות זיקה למדינות ערב).

מפת מרוקו ועריה המרכזיות

הערים החשובות במדינה הן:

קזבלנקה - העיר הראשונה בגודלה, מרכז המסחר והתעשייה במרוקו וכן נמל חשוב.

רבאט - העיר השנייה בגודלה, עיר הבירה בה מרוכזים כל משרדי הממשלה.

פס - העיר השלישית בגודלה, העיר החשובה ביותר לעם הערבי במרוקו ובה המרכז הדתי של המדינה.

מרקש - העיר הרביעית בגודלה, במרכז המדינה. העיר היא אתר תיירותי חשוב מאוד, באזור השבטים הברברים.

ההיסטוריה של יהודי מרוקו

ההתחלה של יהדות מרוקו מתוארכת על פי עדויות ארכאולוגיות למאה ה-2 לספירה.                                                                                                                             בעת העתיקה היהודים התגוררו בעיקר בערי החוף של צפון אפריקה המערבית ועסקו לרוב במסחר. בתחילת המאה ה-8 מרוקו נכבשה ע"י האסלאם. תחת השושלות המוסלמיות יהודי מרוקו ידעו תקופות טובות של פריחה תרבותית וכלכלית ותקופות קשות של רדיפות ופוגרומים. היחס כלפי היהודים השתנה באופן תמידי בין שליט לשליט, והם סבלו בעיקר בתקופות של אי יציבות.

לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 המוני יהודים הגיעו למרוקו, ושימשו בתפקידים משמעותיים וחשובים בממלכה.

לאורך הדורות יהדות מרוקו הייתה מרכז ליצירה תרבותית, ספרות עשירה ושירה עברית אשר חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, האמנות וכו'.

יהודי מרוקו במאה ה-20

במאה ה-20 היחסים בין היהודים למוסלמים, היו נתונים לעליות ומורדות.

השנאה ליהודים בארצות האסלאם, לא הייתה שורשית. היו גם תקופות של פריחה ותור זהב ביחסים בין היהודים לשליטים המוסלמים, תוך הזנה הדדית בין תרבות היהדות והאסלאם.

היו תקופות של אירוח הדדי, עזרה הדדית בין שכנים, שנפסקו עם הקמת מדינת ישראל ועליית הלאומנות הערבית.

בית קפה יהודי בפס

בתחילת המאה ה-20, לפני החלת משטר החסות הצרפתי על מרוקו, שררה אי יציבות רבה במרוקו ובמהלכה התרחשו מספר רב של אירועי פרעות ביהודים והקשרים עם השכנים הערביים התדרדרו.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               במהלך גל פרעות זה, כוחות הצבא הצרפתיים שנכחו במרוקו היו אלה שלרוב הגנו על היהודים.

על כן, היהודים שמחו מהפיכתה של מרוקו בשנת 1912 למדינת חסות של צרפת, שבזכותה נהנו היהודים מביטחון רב יותר, וממעמד חברתי וכלכלי משופר.                                                                                                     

לאחר מכן, בימי מלחמת העולם השנייה עלה שלטון צרפתי פרו-נאצי לשלטון. עובדה זו ערערה את מצב יהודי מרוקו וגרם לשליחת פעילי עלייה כדי לארגן העפלה לארץ.

בהמשך, התפתח במרוקו מאבק של האוכלוסייה המקומית המוסלמית בשלטון הכיבוש הצרפתי והיהודים, שנתפשו אף הם כגורם זר, סבלו מיחס עוין של האוכלוסייה.

הקשר ליישוב היהודי בארץ:

יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יחידים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן.

הבשורה על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, הגיעה אף לכפרים המרוחקים במרוקו, שליחים מישראל באו למרוקו, לארגון העלייה, יהודים מכרו את רכושם בהפסד גדול, והתכוננו לעלייה לארץ הקודש. בעיקר בחוגי הבורגנות והיהדות העשירה, היו שהחליטו להישאר במרוקו, על מנת לשמור על מעמדם הכלכלי ורמת חייהם שם.

בשנת 1954 החמיר המצב בשל התגברות הטרור במרוקו, דבר שהגביר את רצונם הרב של היהודים לעלות לארץ ישראל בנוסף לזיקה העמוקה לארץ ישראל מאז ומתמיד. בשנת 1955 אף היה חשש שהשלטון במרוקו יאסור עליית יהודים.

הסוכנות היהודית נרתמה לפעולות ארגון עליית יהדות מרוקו, ובמהלך השנים 1955-1954 הועלו לארץ כשלושים וחמישה אלף יהודים ממרוקו.

עצמאות מרוקו ב1956-, בישרה את הפסקת העלייה לישראל. 

בשנת 1956 הוטל איסור על עזיבת יהודים לישראל, מה שהחל את תקופת העלייה החשאית ממרוקו. איסור זה נמשך עד שנת 1961, והוא הוסר הלכה למעשה לאחר טביעת ספינת אגוז וחילופי השלטון בין מוחמד החמישי לבין בנו חסן השני.

לאחר הסרת המגבלות על עזיבת יהודים בשנת 1961 החל גל גדול נוסף של עלייה לישראל או הגירה לצרפת ולארצות אירופה האחרות על ידי עשרות אלפי יהודים. במהלך תקופה זאת רבים ממוסדות הקהילה היהודית בוטלו ורוב ראשי הקהילה והרבנים מהערים השונות עזבו. גל הגירה נוסף ואחרון ממרוקו החל לאחר מלחמת ששת הימים והחששות שלוו אותה. אחריו נותרה במרוקו קהילה של מספר אלפי יהודים בלבד.

לאחר הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1967 עלו אליה למעלה מ-250,000 יהודים ממרוקו, בעוד אחרים היגרו לארצות אירופה וצפון אמריקה ובעיקר לצרפת.

בראשית המאה ה-21 נותרו במרוקו עצמה כ-2,500 יהודים בלבד.

הקהילה היהודית שנותרה נהייתה לפחות מאחוז מתושבי המדינה והמשיכה להתקיים, לעתים קרובות תוך ניהול החיים בין מרוקו לצרפת.

ייחודה של קהילת מרוקו והקשר לדת היהודית:                                                                                                                  

בשנת 1948 (קום המדינה) היה מספר היהודים בצפון אפריקה (תוניסיה, אלג'יר ומרוקו) כארבע מאות אלף. הריכוז היהודי הגדול ביותר היה במרוקו- כ-265,000 יהודים.

קהילת יהודי מרוקו התרכזה בעיקר בקזבלנקה, רבאט הבירה, אגדיר, מרקש, מקנס, צפרו ופאס.

מופלטה

בשנת 1947 במרוקו קרוב ל-50% מיהודי מרוקו התפרנסו ממסחר, 38% ממלאכה ותעשייה, והשאר עסקו בתחומים כגון מנהל (כולל שירותי דת), צורפות, פקידות, שירותי בית, חקלאות ועוד.

החברה היהודית במרוקו אופיינה בלכידות ציבורית, בחום משפחתי, עוטף, מחבק, עוזר ותומך וזה נמשך כך עד היום.                                                                                                                      

הזיקה החזקה לארץ ישראל בקרבם של יהודי מרוקו נשמרה לאורך כל השנים והדורות.

קהילת יהודי מרוקו ידועה במנהגים ובמסורות המיוחדים שלה.

ז'אבן

מרבית האוכלוסייה היהודית במרוקו שמרה על המצוות, על הדת ועל המסורת היהודית בדבקות על אף הקושי לחיות לצד רוב מוסלמי.

שולחן המימונה

החג המזוהה ביותר עם העדה הוא חג המימונה, הנחוג במוצאי חג הפסח. למקור השם מימונה יש מספר השערות. ההשערה הראשונה היא שמקור השם נובע מהמילה הערבית "מימון" שפירושה מזל והצלחה, והחוגגים מאמינים כי יום זה הוא יום סגולה לפרנסה ולזיווג.  ההשערה השנייה היא כי השם מימונה נובע משמו של אבי הרמב"ם, הרב מימון הדיין, שיום המימונה חל ביום פטירתו. ההשערה השלישית היא שמדרש השם העממי הנפוץ של מימונה גוזר אותה מן המילה העברית אמונה. החג נקרא כך משום שעל פי המסורת הסיכוי לגאולה בחודש ניסן רב יותר, ובחג זה הציבור מביע את אמונתו בגאולה העתידית.

המימונה מתאפיינת בהשארת דלת הבית פתוחה כל הלילה, כדי להזמין את כל מי שרוצה להיכנס, ולאו דווקא בני משפחה, מכרים או מוזמנים מראש.

בטקס המימונה במשפחתי אצל אח של סבא שמואל

שולחן חג המימונה ערוך בצורה מרהיבה והנו צבעוני ומגוון. הכיבוד שמונח על השולחנות הוא ברובו המכריע מתוק, כנראה כדי להדגיש את התקווה למתיקות בשאר תחומי החיים: ז'אבן, ריבת קליפות תפוז, מסאפאן וכמובן המופלטה. כמו כן, נהוג לברך את האורחים בברכת "תרווחו ותסעדו". משמעותה שקודם יהיה לכם רווח (רווחה) ואחר כך תוכלו גם לתת סעד (עזרה לזולת). בערב המימונה ישנם כמה דברים מסורתיים שחייבים להיות בכל בית אשר חוגג את המימונה למשל התלבושת. הגברים לובשים את הג'אלביה המסורתית, חובשים טרבוש לראשם ונועלים את הפאנטוף- נעלי בית גבריים. הנשים לובשות כאפתן חגיגי גם אם הן עדיין מכינות את המופלטה.

כאשר מגיעים האורחים מוציאים את הדרבוקה- תוף מרוקאי- מתופפים, שרים ושמחים. כאשר לא מתופפים, מתנגנת ברקע מוסיקה מרוקאית שמחה וקיצבית.

מנהג נוסף שמקובל בקרב יהודים ממרוקו הוא טקס החינה.

חינה היא טקס הנהוג בקרב עמים שונים במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובהודו לפני החתונה, כטקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות.  טקס החינה המרוקאי מסמל את תחילת דרכם המשותפת של בני הזוג, "אלערוס ולערוסה"- הארוס והארוסה, וברכה והצלחה שתלווה אותם, פריון, שפע, פרנסה, שמירת המצוות, שלום בית ועוד...

אוהל חינה

בקרב יוצאי מרוקו, חגיגת טקס חינה מרוקאית הוא אירוע חובה לפני החתונה, ובהתאם, זהו טקס חינה מושקע ביותר, החל מהתלבושות, דרך האולם המעוצב בסגנון מרוקאי, וכמובן עד האוכל המרוקאי המפורסם והעוגיות והמתוקים.

טקס החינה המרוקאית המקורי נחגג במרוקו כמסיבת אירוסין. הכלה לובשת תלבושת מיוחדת ומפוארת – "קשוואה אל כבירה"- השמלה הגדולה, ועונדת תכשיטים יקרים לכבוד החתן שמולבש ב"ג'לביה". התלבושות מעוטרות באבנים ועיטורי זהב.

טקס החינה נערך בבית הורי הכלה המארחים את החתן ומשפחתו. בדרך כלל לאחר חזרתה של הכלה מהטבילה במקווה טהרה. במהלך החינה נחתם "חוזה" בין שתי המשפחות, בו החתן מתחייב על סכום נכבד, מעין כתובה. ואחרי קריאת ההסכם יוצאת הכלה להקיף את ביתה שבע פעמים. בכניסתה לבית נפתחת רשמית מסיבת החינה, והמשפחות והמוזמנים מתחילים בריקודים ושירה, המלווים בסעודה מרוקאית, שתייה חריפה, וכמובן – עוגיות מרוקאיות ומיני מתיקה המסודרים על מגשים מקושטים.

משפחת החתן מגישה לכלה מעין נדוניה: סלסילות מלאות תכשיטים, לבנים, איפור, ערכות טיפוח, חלוקים ועוד...

שולחן חינה

המאכל המסמל יותר מכל את סעודת החינה המרוקאית הוא ה"קוסקוס", שגרגיריו הרבים מסמלים שפע ועושר. מאכלים כגון עוגיות ומתוקים מכל המינים והסוגים מופיעים גם הם על השולחן: שבקייה, פזואלוס, עוגיות קוקוס, בוטנים, מרציפן, מופלטות ועוד אשר מסמלות את המתיקות והאושר, שמאחלים לבני הזוג בערב החינה.

טקס החינה המרוקאית כולל הכנת עיסת החינה אשר עליה אחראית אישה נשואה טובת-לב ופורייה (רצוי שתהיה זאת אמה של הכלה), וזוהי סגולה לכך שהכלה תידבק במידותיה הטובות ובמזלה מאיר הפנים.

לאחר הכנת עיסת החינה מקשטים את קערת החינה בנרות, סוכריות, דרז'ה, פרחים ומטבעות זהב – כל זאת לסמל חיי נישואין מוארים, עשירים ומאושרים, חיים מתוקים ופוריים.

בחינה של דודתי בשנת 2003

נהוג שהורי החתן מורחים את ידי הכלה, והורי הכלה מורחים את ידי החתן, המריחה נעשית בעיגול – כרמז למטבע המסמל ברכת שפע. לאחר מכן, עוטפים את ידיהם בסרטי משי מעוטרים. הקהל שר ושמח עם החתן והכלה,

ומתכבד גם הוא במריחת החינה, כדי שכולם יידבקו במזל הטוב והטוהר של בני הזוג. נהוג לחשוב גם כי החינה היא סגולה לרווקים ורווקות להינשא בקרוב.

בחינה של הוריי בשנת 1999

נהוג לערוך את טקס החינה המרוקאית באוהל חינה מרוקאי, המקושט בריהוט ממרוקו, עיטורים וכריות, שטיחונים ומפות משי וסאטן מרוקאיות, והכול בצבעים נוצצים: לבן, בורדו, וזהב. בני הזוג יושבים בכיסאות מלכותיים במרכז, שהם מעין כורסאות מפוארות וגבוהות, ובאוהל על השולחנות מונחים גם עלי נענע ריחניים וענפי רוטה – הידועים בסגולתם כנגד עין הרע. האורחים ניגשים למרוח את ידיהם, ומברכים את החתן והכלה ומעניקים להם אהבה גדולה.

קוסקוס מרוקאי

מאכלים מוכרים ומפורסמים בעדה המרוקאית החמין (סח'נה), הספינז' (סופגניה בחנוכה), המופלטה (בחג המימונה), הקוסקוס (בשרי וחלבי) ועוד רבים אחרים.