פרק רביעי

פרק ד'-  ראיון עם סבי- סיפור מסע

כשנדרשתי לחשוב על נושא לעבודה, עלה בראשי האפשרות ללמוד באופן מלא ומרוכז על התקופה שבה סבא שלי שמואל עלה ממרוקו לישראל. בהזדמנות זו שמחתי כי אוכל ללמוד על המורשת של יהודי מרוקו, על העליות השונות לארץ בעת עלייתו ועל ההתאקלמות במדינה וכל זה בד בבד בשילוב סיפורו האישי של סבי וסיפורים אותנטיים מימי צעירותו.

סבי כמובן התרגש ושמח שבחרתי בנושא זה. הוא חיכה בקוצר רוח לחלק שבו איעזר ואתייעץ עימו, לחלק שבו יספר את סיפורו וייקח חלק פעיל בעבודתי.

בשלב זה אשמח לפרט אודות סיפור מסעו והשתלבותו בחברה הישראלית. חשוב לציין שבנוסף לסיפורים המרתקים של סבי, נעזרתי גם בדוד של סבי (אח של סבא רבא שלי), דוד רחמים שהינו אדם מבוגר בן 91 הזוכר פרטים רבים ומעניינים בדיוק מפליא על התקופה במרוקו ועל ההתאקלמות בארץ. דודו עלה בשנת 1948 לישראל בעודו בן 23.

כעת אשתף בסיפור מסעו של סבי:

הילדות במרוקו:

סבי שמואל נולד בתאריך 23.9.1943 בעיר ספרו שבמרוקו.

סבא הוא הילד השישי של סבתא רבא שלי מקנין ז"ל וסבא רבא שלי אברהם ז"ל מתוך עשרה ילדים. לסבא שלוש אחיות ושישה אחים.

בחורף 1949 הנהר בספרו עלה על גדותיו והרבה יהודים נספו. כתוצאה מכך משפחות יהודיות החליטו לעבור לעיר פס וכך גם משפחתו של סבי.

הוא למד בין הגילאים 6-9 בבית ספר יהודי. ובין הגילאים 9-12.5 התחנך בבית ספר צרפתי ולכן הוא דובר גם השפה הצרפתית.

בתקופת ילדותו, סבי אינו זוכר גילוי אנטישמיות או שנאה מצד המקומיים מאחר ובזמנו השלטון היה עדיין צרפתי. עם זאת, היה מסוכן ליהודי להסתובב לבד ברחובות. בהזדמנות הראשונה שהמקומיים היו מזהים זאת, היו מסוגלים להרגו. לדברי דוד רחמים "פחד אלוהים היה להיות איתם לבד, ישר הם רוצים להרוג אותך", על כן, משפחות היהודים דאגו שלא להסתובב לבד או בשעות החשיכה.

סבי נזכר במשחקים בתקופת ילדותו במרוקו. כל החברים היהודים היו משחקים עד שעות החשיכה בגולות, דמקה ובקלאס.

לדברי סבי, משפחתו גדלה בתנאי מחייה טובים, לא היה מחסור במזון ומים. הם התגוררו בדירה גדולה, שלוש נפשות בכל חדר. 

לאבא של סבי, סבא רבא אברהם ז"ל, הייתה נגריית רהיטים. את הרהיטים שהוכנו בנגרייה היה מייצא לצרפת.

אמו, סבתא רבא מקנין ז"ל, נישאה בגיל צעיר מאד כפי שהיה מקובל בתקופה זו בצפון אפריקה. סבתא רבא הייתה עקרת בית, היא גידלה עשרה ילדים, ורוב שעות היום עסקה בבישול מטעמים, כביסה, ניקיון הבית ודאגה אינסופית לכל המשפחה כפי שהיה נהוג בזמנו.

משפחתו של סבי הייתה משפחה דתית מסורתית על כן בשבת כל הגברים במשפחה היו הולכים לבית כנסת להתפלל והנשים היו נשארות בבית לקבל את השבת ולסדר את שולחן השבת. לאחר מכן המשפחות המורחבות היו מתאספות ל"עונג שבת" – ארוחה ושירי שבת.

חגי ראש השנה ופסח השאירו חותם מיוחד על סבי מאחר והיו קונים בגדים חדשים לכל המשפחה.

הזכרון החזק של סבי ממרוקו היה הרצון העז והבלתי מתפשר של היהודים לעלות לציון- לירושלים. רצון שהתחזק לאחר מלחמת העולם השנייה והתגבר עם הכרזה על הקמת מדינה יהודית.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1955 הערבים החלו להתקומם נגד השלטון הצרפתי ששלט באותה עת במרוקו. החלו לצוץ גילויי שנאה ואנטישמיות וכתוצאה מכך משפחתו החליטה לעלות לירושלים, להגשים חלום רב שנים ולהתאחד עם יתר המשפחה שעלתה שנים קודם לכן לישראל.

בהתחלה אביו חשש לעלות עם כל המשפחה. חששותיו נבעו מאי הוודאות בנוגע לפרנסה, מגורים ודאגה לתנאי מחייה בסיסיים לכל המשפחה. כמו כן התווסף לחששו קשיי השפה העברית והתאקלמות מחדש בתנאים לא מוכרים וללא הדברים שהיה רגיל אליהם.

כשהתקבלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל נתקל בקושי נוסף, עובד ערבי בנגרייה שלו, נפצע בתאונת עבודה בכף ידו. העובד תבע את המשפחה בבית משפט והיה צריך לשלם לו סכום כסף קבוע לכל החיים.

הפספורט של סבי ממרוקו

על מנת לעלות לארץ ישראל נדרשה המשפחה לשהות כחודש במחנה מעבר לעולים.

המשפחה חששה שהעובד שנפצע יגלה זאת ולכן סבא רבא החליף את שם המשפחה מ-וידאל לבן-עזרא.

בזכות החלפת שם המשפחה הצליחו להסתיר זהותם ולעלות לארץ דרך צרפת, מבלי שזהותם האמיתית תיחשף.

בתחילת המסע נסעו מפס לקזבלנקה ברכבת למחנה מעבר של הסוכנות היהודית. שם המתינו כחודש ימים. לאחר מכן הפליגו מקזבלנקה למארסיי ושהו כחודש במחנה מעבר נוסף . בהמשכו עלו על אונייה בשם "מולדת" בהפלגה של שבעה ימים לנמל חיפה, לארץ ישראל.

אוניית "מולדת"

הקשיים בארץ ישראל

בנמל חיפה בעת שהותם על הסיפון, הדוד של סבא, דוד רחמים, שעלה בשנת 1948 לארץ הגיע לקבלם. בזמנו הוא עבד בסוכנות היהודית בירושלים. הוא שאל את אבא של סבי היכן הם אמורים להשתכן ושמע כי פתרון המגורים שהוצע להם הוא בקריית שמונה. הוא הינחה את משפחתו של סבי שלא לחתום על הניירת כי מדובר במקום מרוחק מחיפה וממרכז הארץ. בסופו של יום, המשפחה השתכנעה לרדת מהאונייה ללא חתימה על מסמכי מגורים בקריית שמונה. אביו ודודו של סבי נסעו לקריית שמונה לבדוק את תנאי המגורים. לתדהמתו של אביו הם קיבלו פחון ל- 12 נפשות ולכן אביו לא הסכים לקבל את הפחון ולא חתם על המסמכים.

בזמן זה המשפחה שהתה בחיפה אצל אחות של סבי (שעלתה בשנת 1948 עם בעלה). למחרת הם הלכו לסוכנות בחיפה וביקשו מגורים במרכז הארץ ולא בקריית שמונה. לאחר ויכוחים אינספור ולאחר שכל המשפחה והילדים נכנסו לסוכנות ובכו, הסוכנות הזמינה משטרה. כל המשפחה יצאה החוצה, חוץ מאמא של סבי. אימו הייתה אישה מלאה מאוד והתיישבה בוכייה על הרצפה. איש לא יכל להזיזה ממקומה. אך גם זה לא הועיל לקבלת תנאי מגורים טובים יותר ועל כן הם עברו להתגורר בירושלים בביתו של הדוד- דוד רחמים. פתרון המגורים אצל הדוד היה פתרון זמני בלבד וכך גרו 14 נפשות בדירת 2 חדרים במשך כחודש ימים. באחד הימים דוד רחמים הלך לעבודתו שפוף ומותש. עובד בכיר בסוכנות היהודית זיהה זאת וביקש לסייע למשפחה. הוא שלח אותו עם אבא של סבי למחלקת העלייה בתל אביב ואמר לו ששם יפנה לאיש בכיר במחלקת העלייה (חבר שלו) והוא יסדר מגורים לאחיו וילדיו. לאחר יומיים מתישים בהם נסעו לתל אביב והצליחו סוף סוף להיפגש עם אותו עובד בכיר, ניתן לאבא של סבי המפתח המיוחל, המפתח לדירה בכפר סבא.  

כך למעשה משפחתי הגיעה לכפר סבא ומרביתה חיה בה גם היום.

הקליטה וההתאקלמות בכפר סבא

סבא של אבי החליט להישאר עם שם המשפחה החדש ולא להחזיר את שם המשפחה הקודם.

המשפחה השתכנה בכפר סבא בשיכון מזרחי ה' ברחוב שמחה אסף 6. זו הייתה שכונה של יוצאי עדות המזרח על טהרת המרוקאים והתימנים.

רחוב ויצמן בכפר סבא

רחוב ויצמן בכפר סבא בזמנו, בכפר סבא היו כ- 15 אלף תושבים, עיר רווית פרדסים ועצי פרי עם רחוב ראשי אחד- רחוב ויצמן ועם מעט מאד כבישים סלולים. בכפר סבא לא היו מקורות פרנסה רבים ולכן בחודשים הראשונים אבא של סבי היה נשאר לגור אצל אחיו בירושלים לעבוד בנגרות ובסופי שבוע חוזר למשפחתו בכפר סבא. הימים היו קשים. להורי סבי היתה תחושה של בדידות ועצבות. הם החליטו להפסיק עם הפיצול המשפחתי ולחפש בכל מחיר פרנסה בכפר סבא.

אבא של סבי נעזר ביהודי מקומי שהכיר. אותו מקומי היה מוכן להלוות לו כסף לרכישת מכונה לעבודות נגרייה בתמורה לחלוקת הרווחים מעבודותיו. אבא שלו קפץ על הרעיון וכך החל לעבוד בכפר סבא ללא הנסיעות לירושלים. בשנתיים הראשונות, בנוסף להכנסת אביו מעבודת הנגרות, נעזרה המשפחה כלכלית מעזרה כספית קבועה של הדוד רחמים.

סבי עם עלייתו לישראל, היה בן 13, בתקופה זו הילדים התחנכו במסגרות החינוך עד כיתה ח' בלבד, על כן, לא נדרש ללכת לבית הספר. יחד עם זאת, סבי נשלח ללמוד בבית ספר ברנר בעיר את מקצוע הנגרות ואת השפה העברית בערבים עד שעה 21:00 בערב, שלוש פעמים בשבוע (לימים בית הספר היסודי שבו התחנכה אימי לימור). המורה שלו היה דוב שלאחר מספר שנים הפך להיות מנהל בית הספר ברנר ואף ניהל בתקופת לימודיה של אימי.

פנקס התלמיד של סבי

לדברי סבי, הוא יודע שהוריו עבדו קשה על מנת שלא ייחסר דבר למשפחה. הוריו לא שיתפו בשנים הראשונות בחיי היומיום בקשיי ההתאקלמות והפרנסה. הם דאגו לכל המשפחה במסירות ובאהבה גדולה, יחד עם זאת בזמנו לא היו דרישות גבוהות וכולם הסתפקו בדברים הבסיסיים לצורך הקיום וההתאקלמות.

אבא של סבי, בזכות חריצותו, התמדתו ונחישותו הצליח להקים בכפר סבא נגרייה בפינת ששת הימים טשרניחובסקי (אזור התעשייה א' של כפר סבא בשנות ה-60). הנגרייה פירנסה את המשפחה בימים קשים ובימים טובים יותר.

בגילאים 13-15 סבי היה עובד בנגרייה של אביו על מנת לעזור בעסק המשפחתי.

בגילאים 16-17 סבי עבד אצל נגר פרטי על מנת ליצור הכנסה נוספת למשפחה מרובת הילדים ולעזור להוריו כפי שעשה זאת שנים רבות.

לדבריו מידי שבוע העביר לאביו 10 לירות (כ- 500 ₪ בימינו) ושתי לירות משאיר לעצמו דמי כיס לבילוי עם החברים. למעשה מגיל צעיר סבי עבד. סבי אדם חרוץ, בעל מוסר עבודה גבוה, אכפתיות ורצינות.

בגיל 17 ועד השירות הצבאי החל ללמוד בכפר סבא את מקצוע ליטוש היהלומים שבו יעסוק עד גיל יציאתו לפנסיה.

הבית בכפר סבא היה בית קטן בגודל של כ-60 מ"ר בו חיו יחדיו 12 נפשות. אמנם חיו בצפיפות אך הצפיפות לא הורגשה בימי ילדותו. הם הסתדרו עם מה שהיה.

כילד סבי אינו זוכר כי נחשף לגילויי גזענות. סבא גדל בשכונה שכולם מרוקאים ותימנים ולכן מרבית שנות התבגרותו ונערותו היו עם חבריו יוצאי מרוקו. חברי ילדות שעד היום סבי ניפגש ומבלה עימם.

השירות הצבאי

סבי התגייס לצבא בשנת 1960 ושירת בחטיבת גולני. סבי היה לוחם, מפקד מחלקה בגולני.

סבי איש חזק, אוהב את הארץ, נלחם רבות למען הארץ מתוך מסירות, אחריות ולמען זכותנו לחיות ולגדול בה בשקט ובבטחה. הוא השתתף במלחמות ובמבצעים רבים בהם גם איבד חברים וחיילים.

סבי השתתף במבצע נוקייב,  במלחמת ששת הימים בסיני, במלחמת יום הכיפורים ובמבצע שלום הגליל. בין לבין הוא השתתף במסגרת ימי המילואים במרדפים נגד מחבלים בבקעת הירדן.

סבי בצבא

תעודת שחרורו של סבי מצה"ל

פרנסה

לאחר השחרור מצה"ל סבא עבד במפעל ליהלומים. לאור חריצותו, התמדתו ונחישותו התקדם במהרה להיות מנהל עבודה במפעל וטס מספר פעמים לאורך השנים למדינות שונות להקים מפעלי ליטוש יהלומים.

סבי עובד במפעל ליהלומים

בשנת 1966 טס לבלגיה לעבוד במפעל יהלומים. בתקופה זו המצב הכלכלי של משפחתו לא היה טוב. חלק מאחיו לא עבדו, חלק מהאחים היו נשואים עם משפחות. סבי כמובן סייע כספית להוריו ותמך בהם ככל האפשר.

צירפתי מכתב מאביו שנשלח בשנת 1966 לבלגיה לסבי, בו אביו מודה לו על עזרתו הגדולה ומברכו.

מכתבו של סבא רבה שלי לסבי לבלגיה

ההכרות עם סבתי והקמת משפחה

כשחזר ארצה הכיר במפעל היהלומים את סבתי ובשנת 1969 הם התחתנו. לימים קנו דירה בכפר סבא והקימו משפחה בת 5 נפשות (3 בנות).

חתונתם של סבי וסבתי

כיום לסבי וסבתי יש שניים עשר נכדים מתוכם שש בנות וששה בנים.

בשנת 2012 יצא לגמלאות מתחום היהלומים והוא בן 69.

בספטמבר 2013 סבי הגיע לגיל 70. אמי ודודתי הכינו פעילות מאתגרת ליום הולדתו המשלבת ציוני דרך בחייו ופועלו. זו הייתה פעילות ברחבי כפר סבא הכללה משימות, חידות ומשחק "חפשו את המטמון".

בדרך עברנו בביתו של סבי, הבית שאליו עלו ממרוקו לישראל (לפני 60 שנה), ביקרנו אצל ראש העיר שמכיר את סבי באופן אישי, הלכנו למשמר האזרחי בו סבי מתנדב מספר שנים ואף הצטלמנו באולם השמחות בו התחתנו סבי וסבתי (אולמי השרון בכפ"ס).

ולסיכום...

סבא הדגיש שוב ושוב כי לשמחתו בעיר כפר סבא בשנות ילדותו ובגרותו לא חווה אירועים על רקע עדתי או גזעני כלשהו. לדבריו, כפר סבא ידעה לקבל ולכבד את האדם באשר הוא וכך חש לאורך שנים רבות. יתר על כן, החליט להקים את משפחתו בעיר זו-  עיר המשקיעה בתושביה בתחום החברתי, התרבותי והחינוכי . דבריו מתחזקים ומתבהרים כשהיום אנו עדים לכך שבשנים האחרונות בראשות העיר, ראש העירייה הראשון ממוצא מזרחי, ממרוקו, מר יהודה בן חמו. חשוב להדגיש כי שנים רבות כפר סבא הייתה עיר תומכת בממסד של מפא"י (מערך- מפלגת העבודה בימינו) שבני עדות המזרח טענו כי ממסד זה ששלט במדינה באותם ימים היה אחראי לקיפוח ואפליה על רקע עדתי. לשמחתי, מה שהיה נכון בזמנו, השתנה פלאים בימינו והפערים, הקיפוח, האפליה שחוו יוצאי עדות המזרח בשנות ה-50-80, היטשטשו ונעלמו. 

סבי נהנה לחלוק עמי את סיפורו האישי ולהתרפק על העבר.